הנשיקה

הוא שכב לידה, על המזרון שלו, ושתק. שלוש שעות הם כבר מדברים ותיכף תעלה השמש, ועכשיו כבר כמעט ולא נותרו לו מלים. עיניה השחורות הביטו בו ממרחק שלושים סנטימטרים, פניה נחים על הכרית, על המזרון שלה, לידו. מאחוריו, בקצה החדר, דרור ישן על המיטה, ומתחתיו, על שק השינה, מיכאל. הם כבר ישנים מאז שתיים בלילה.
לבו הלם בכבדות ולשונו היבשה נחה כמו עוגן פלדה כבד בפיו. שלוש שעות הוא כבר מדבר ומנסה לנחש אם היא רוצה שינשק אותה. היו כבר כל-כך הרבה הפסקות כאלה, שבהן בחן בהתרגשות את עיניה הרכות, המזמינות, ודמיין את שפתיו חוצות את המרחק ביניהם. הוא התקשה לדמיין מה יהיה אחר-כך. "היא רוצה, היא רוצה," המהם קול צלול במוחו, קול שהזכיר לו איך החזיקו ידיים כשכולם ראו קודם סרט, איך נשכבה על המזרון לידו כשכולם החליטו שהגיע הזמן לישון, איך לא ישנו ורק דברו כל הזמן וחלקו מחשבות ודברו על רגשות ועל קרבה ועל המון דברים שהוא לא זוכר אותם כרגע.
ובכל אחת מהפעמים האלה, אחרי דקה שנראתה עמו נצח של שתיקה מביכה, הוא מצא משהו חדש לדבר אליו, או סיפר איזו בדיחה שנזכר בה והיא צחקה. פעם אחת הוא אזר אומץ להגיד  שהוא נורא שמח שהיא באה, דרור אמנם אמר שהיא רוצה לפגוש אותם שוב, אבל ירושלים רחוקה, והיא בקושי מכירה אותו ואת מיכאל, לפחות עד היום.
דנה הסתכלה בו אז בעיניה הבוהקות, עם הנקודה החומה הקטנה המשונה ליד האישון, ואמרה משהו שהוא פספס לגמרי בגלל שבהה בה, אבל אחר-כך אמרה שממש היה נחמד לה כל היום, ושזו דרך מושלמת לסיים את החופש הגדול. הוא ניער מעליו את מראה עיניה המכשף, נתפס במה שאמרה ושאל אותה אם היא מתרגשת לקראת השנה האחרונה שלה בבית-הספר, ואז הם דיברו עוד חצי שעה על בתי ספר, מורים וכל זה, עד ששוב נשתתקה לאט לאט השיחה והוא נותר במצב הזה, כולו קפוא ומבוהל, מנסה לנחש עם עכשיו זה הזמן לקרב את שפתיו אליה, ומה אם היא לא באמת רוצה, ומה אם הוא קורא לא נכון את הסימנים, ומה אם, ומה אם.

"השמש תיכף תזרח," אמר בסוף, שובר את הדממה.
"חבל," היא אמרה, מחייכת.
הוא ליטף את אצבעותיה באצבעותיו, נזכר איך התחברו פתאום הידיים שלהם כשהרוצח הסדרתי הניף את הגרזן ועמד לקטוע את ידו של הגיבור.
חבל, היא אמרה, כלומר טוב לה אתו.
חבל, היא אמרה, כלומר היא היתה רוצה שננצל אחרת את הזמן הזה.
אבל היא היתה יכולה לבוא ולנשק אותו ולפתור לו את הבעיה.
אבל בנות לא עושות דברים כאלה.
אבל תיכף מיכאל יתעורר והכל ייגמר.
אבל שוב הוא שותק כמו אידיוט ורק מסתכל לה בעיניים.
אבל גם אם היה רוצה הוא משותק לגמרי, כל הגוף.
אבל מתישהו חייבת להיות הנשיקה הראשונה שלו.

הפנים שלה, קרובים כל-כך. אצבעותיהם, מתלטפות בעדינות. מיכאל ודרור, ישנים.

אפשר למות מרוב אי-ידיעה.