בננות - בלוגים / / שירה כמחאה / כתיבה כעבודה
מה שהיה מותר
  • רונן אלטמן קידר

    רונן אלטמן קידר נולד בתל אביב ב-1972. הוא סיים תואר ראשון במתטיקה ובפיזיקה ותואר שני בפילוסופיה והיסטוריה של המדעים באוניברסיטת תל-אביב. הרומן הראשון שלו, "פרפרי כאוס" ראה אור בשנת 2000 בהוצאת שופרא, וספר השירים הראשון, "סימני נשיכה" הופיע בהוצאת הליקון בקיץ 2007. כמו-כן פרסם שירה ופרוזה בכתבי-עת רבים ובמספר אנתולוגיות, והיה מעורכי ערבי השירה ב'מרתף 10' בחיפה והמפיק בפועל של הפסטיבל הבינלאומי 'שער' לשירה, שנערך בתל-אביב-יפו. שיריו תורגמו לערבית, אנגלית ורוסית, וכמה מהם הולחנו ובוצעו בפסטיבל הבינלאומי "מוסיקה נשכחת" בגרליץ, גרמניה בשנת 2006. רונן אלטמן קידר הוא גם מיוזמי "הנונסלט - בשליגזין הוליסטי", עיתון נונסנס קצר-מועד שראה אור ב-1995; ממקימי צוות 'פעמון הזכוכית' של מופע הקולנוע של רוקי ודמות בולטת בקהילת 'רוקי' בישראל; חבר ותיק בקהילת 'עין הדג', שם כתב מספר ביקורות קולנוע מושחזות תחת השם 'נונין'; תורם ותיק לוויקיפדיה העברית; ובלוגר מתחיל. כמו-כן הופיע על במות שונות במסגרת פרוייקט תיאטרון-השירה "בני שחר ובנות לילית", היה ממקימי קבוצות המשוררים "קסת" ו"און" וכתב (יחד עם ענבר גלבוע) את סרט הסטודנטים "איפור" (Make-up) שזכה להצלחה בפסטיבלים שונים בארה"ב.

שירה כמחאה / כתיבה כעבודה

צ"יקי מספר על סיומה המוצלח של שביתת המלצריות בקופי טו גו, בכניסה לאוניברסיטה, ועל אירוע השירה המאולתר שנערך שם, ממש לפני שהשביתה השיגה את מטרתה, ומהגג על תפקידה של השירה כדיבור בכיכרות, כחלק ממחאה. יש הרבה צדק בדבריו, והוא מזכיר לי איך ב-1998 ישבנו באותה כיכר, באוהל מאולתר, במהלך שביתת הסטודנטים הגדולה, והאזנו לאיילת גורנר (משוררת נפלאה שנעלמה איכשהו ולאנשהו) מדברת על "שירה ומהפכה", ועל תפקידה של השירה בהנעת המחאה.
אני לא אוהב שירה פוליטית, שירה שרותמת את עצמה לאג"נדה מסוימת והופכת את עצמה למשנית לאג"נדה; אבל אני בעד שירה שמובילה מהפכות, שירה ש"עומדת ומדברת", במילותיו של לסקלי, שירה שנמצאת בחזית של האג"נדה ולא לוקחת את המושב האחורי. אולי *זה* השילוב שמשך אותי ל"דקה" (ראו ערך פוסט קודם). וזו הסיבה שאם הייתי בארץ (ואם היו נותנים לי…) הייתי בא גם אני להפגין סולידריות עם המלצריות באירוע הזה.
השביתה עצמה, אגב, מרתקת גם היא – אולי בגלל שמדובר בשילוב ראשוני של שביתה וחרם צרכנים. אני ממליץ לבעלי מודעות חברתית לקרוא את בלוג השביתה, שהפך להיות מרכז המאבק (ואולי זה עוד משהו ראשוני – מאבק חברתי שמרכזו באינטרנט). אז נכון, 36 מלצריות שיקבלו קצת יותר מתוך הטיפים שמגיעים להן זה לא ממש מהפכה, אבל אני תוהה מה הלקחים שאפשר ללמוד מהשילוב הזה של מחאה, תרבות וחרם צרכנים בשביתות אחרות.

ולא אני דווקא לא מדבר על שביתת המורים (שם קשה למיין את הטובים והרעים, אם בכלל יש דבר כזה) אלא על שביתת התסריטאים שנפתחה באמריקה. אמנם לא מדובר כאן על מלצריות מסכנות אלא על אנשים שהייתי מתחלף אתם תוך שנייה, אבל גם הם נתקלים בניסיונות מעצבנים ובירוקרטיים של בעלי הכוח ובעלי המאה-מיליון להיות עשירים יותר על חשבונם. בהוליווד לוקחים את השביתה הזו מאוד ברצינות, ודי מהר צפוי מחסור בתסריטים, כלומר מחסור בפרקים לסדרות טלוויזיה וכד".
וזה מעניין בעיקר בגלל שזה מדליק איזו נורה – יש מקומות שבהם אנשים כותבים בתור עבודה, והם חשובים כל-כך שהמערכת עלולה ממש לקרוס בלעדיהם. מעניין. נכון, גם העבודה שלי היא כתיבה – במובן של הכנסת מלים למחשב – אבל זו לו בדיוק כתיבה יצירתית; ואני עושה גם הרבה דברים אחרים שקשורים בכתיבה, אבל אף אחד מהם הוא לא עבודה.
נשאלת השאלה (והיא נשאלת עכשיו כי הציעו לי פרויקט מעניין שידרוש ממני לכתוב עוד קטע אחד לפחות בשבוע, אבל – לצערי – לא בתשלום) האם יש גבול ליצירתיות? האם מי שכותבים-לפרנסתם (עיתונאים, בעלי טורים, תסריטאים וכו") צריך לקצוב את הכתיבה-להנאה שלהם כדי שיישאר מספיק גם לכתיבה-לפרנסה? האם יש גבול לפרויקטים ההתנדבותיים שאפשר לקחת, כדי שתישאר מחשבה יצירתית מעניינת גם לכתיבה-לפרנסה? או אולי להיפך? אשמח לשמוע דעות, במיוחד של עיתונאים ובעלי טור (אאל"ט יש כאן כמה), אבל בעצם של כולם.

10 תגובות

  1. מיכל ברגמן

    אוי זה נושא קשה, גם בכתיבה, גם באיור.
    בכל מה שדורש את עצמך ממש.
    בארץ זה בהחלט התנדבות לכל משימה, גם כי זה יותר טוב מכלום וגם כי אולי יום אחד יצא מזה משהו ואולי גם כי כבר התרגלנו?
    בעבודה שלי אני כותבת כחלק מהעבודה.
    אם היו משלמים על זה כפרילאנסרית הייתי מרוויחה הרבה יותר, אבל מצד שני כך יש לי בטחון כלכלי וזכויות וגם הרבה מאוד ימי חופש שאני פודה במקום תשלום על כתיבה מקצועית כך שאנחנו מתקזזים.
    אני חושבת שצריך לפעמים לשים את הגבול בין כתיבה בהתנדבות לבין אי פרסום. לפעמים עדיף לא לפרסם ולפעמים עדיף להתנדב, רק ששאלת הגבול היא שאלה בעייתית ביותר:
    אם תפרסם משהו בינוני בהתנדבות מי ישלם לך בעתיד? ואם תבזבז את כל האוצרות הטובים על התנדבות מה ישאר כשיבואו לשלם?
    חוץ מלחזור על דבריך אין לי הרבה מה להוסיף. בעיה כאובה.

    • רונן א. קידר

      זו אכן דילמה נוראית, במיוחד שהמשאבים אינם אינסופיים, והם נדרשים גם למטרות אחרות – חשיבה, כתיבה, דיאלוג.

  2. כמובן שהיינו נותנים לך (פועל מוזר – נותנים – אני מעדיף כבר את המשמעות המינית שלו). כשעשינו מעין קול קורא למשוררים ולכתבי עת שלחתי אותו באימייל גם להליקון. וכל מי שביקש לקרוא, הופיע. אין כיתתיות באירועים כאלה. אנחנו לא מייצגים את מלחמות המשוררים המטופשות, אלא משהו חשוב יותר. חשוב להיות הגונים.

    עם זאת, אני חושב שיכולנו אולי לפנות לעוד משוררים, או אולי היתה ראויה פנייה אישית בטלפון לפחות למשוררים המבוגרים והידועים יותר, אבל כל האירוע התרחש מהיום למחר. והיתה גם כך כמות מכובדת של משוררים.

    אגב, מעודדים מההצלחה אנחנו רוצים לערוך עוד אירועים כאלה. כך שאם אתה בארץ, יש סיכוי שתשתתף במיזם כזה.

    אמש באירוע של כתב העת כתם בפלורנטין היה רב שיח מעניין ביני לבין ה"ה גבריאל מוקד מ"עכשיו" ורן יגיל מ"עמדה". הנושא היה "השירה – לאן", השיחה גלשה לנושא השירה פוליטית. יגיל ייחל שהשירה תהיה פחות פוליטית. אני אמרתי שהשירה בישראל לא מספיק פוליטית ואף משורר לא נכלא או נהרג בגלל שירתו, כך שהשירה העברית נכשלה כל עוד אף אחד לא בכלא (גילן נכלא על משהו שפורסם בבול בטעות). מוקד פסח על שני הסעיפים, הסכים עם יגיל ששירה פוליטית בדרך כלל פחות טובה, אבל אמר שישמח לראות שירים נגד הבנקים, אויביו.

    • רונן א. קידר

      לא חשבתי באמת שהיו עוצרים אותי מלקרוא, זה היה בעיקר בהומור. ואשמח להשתתף באירועים כאלה אם אהיה בארץ – אני עוקב אחרי הבלוג שלך ואצור אתך קשר אם יהיה רלוונטי.

      בעיני, "שירה פוליטית" היא הגדרה בעייתית, כי היא מכפיפה את השירה לפוליטיקה, ובעצם יוצרת תת-ז"אנר של שירה. אני חושב ששירה במהותה היא פוליטית, ולהחליט לכתוב משהו "בגלל שהוא מבטא דעה פוליטית נכונה" זו טעות. אני כן חושב שיש מקום לשילוב השירה במרחבים פוליטיים, והייתי רוצה לראות יותר אירועי מחאה שבהם יקראו שירה – דווקא שירה – ולא דווקא שירה פוליטית.

      • כל כך מסכימה איתך. שירה היא במהותה פוליטית. ואיננה צריכה להיות פוליטית במובהק. יש משהו כל כך "ז"ורנליסטי" בשירה פוליטית. מזכיר לי את הרוב המוחץ של המחזאות הפוליטית בישראל. אותם מחזות "מתים" כשמציאות הפוליטית משתנה. לעומת מחזאות "פוליטית" כמו זו של חנוך לוין, שתחיה לנצח לטעמי, כי מעבר לפוליטיזציה של המצב האנושי, היא מתייחסת לאנושיות שבו.

        (לאט לאט אני חוזרת…)

  3. בנוגע למה ששאלת בפיסקה האחרונה – ולמרות שאני לא במקצוע – אני לא חושבת שיש גבול ליצירתיות, אבל אני בטוחה שיש גבול לזמן.
    בדרך כלל המצרך שממנו לא נשאר לנו מספיק זה הזמן, פשוטו כמשמעו: מספר השעות והדקות שיש ביממה, ומספר השעות מתוכן שחייבים גם לנוח.

    • רונן א. קידר

      אין ספק. וגם כשיש (טכנית) זמן, לפעמים זה לא זמן שיש בו כוח לעשייה יצירתית-כתיבתית.

  4. בקשר לשאלה האחרונה. לדעתי זה באמת קשור לפרויקטים העתידים שהמוח שלך משווק לך וכמה מקום רגשי אתה מייחס להם.לפעמים כתיבה משמעותית סוחפת ואין מקום להתנדב .מותר לנו להגיד לא ולסמוך על זה שהטוב עוד יגיע אלינו.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרונן אלטמן קידר