זה לא קטע קל, ואלה שיש להם אלרגיה לקריאה רבה על המחשב אולי יעדיפו להדפיס ולקרוא בזמן החופשי. אני מקווה שתקחו את הזמן.
בקע טבורי
*
המבוגר מתיישב אל השולחן. הוא לוגם מכוס התה המונחת על תחתית בצבע חום כהה. שפתיו נסגרות סביב הטעם החם. זכרונו מתעמעם: כשנוגע התה בלשונו הוא חש כי אין בו חיים פרט לאותו רגע, ומעולם לא היו בו. הוא נושף במתינות על משטח הנוזל הכהה, ומתענג על ההבל החוזר ממנו ומלטף בחלל אפו. ברגע זה אין הוא יודע היכן מצוי המטבח בו הוא יושב, מי הכין את כוס התה ומהו היחס בינו לבין הארונות הסדורים חום-בהיר סביבו. אין לו היסטוריה, דוויה או מאושרת, ואין בו שאיפות לחזור לאף רגע שאינו זה.
המבוגר משחרר גזים מבטנו דרך הגרון וחלל הפה. הוא אינו מקפיד בכבודו של אף אדם המצוי אולי בסביבה, שאין זה נעים לו לשמוע את פליטת הגזים מגופו של אדם חי אחר. למיטב ידיעתו, אין בנמצא אדם כזה, אך גם לו היה, ספק אם היה המבוגר מתחשב בכך. עיניו מזהות חלון מטבח הפונה לגינה ריקה, מוארת שמש חזקה ומונעת קצובות על-ידי רוח לא נראית. מלבד זאת ניתן לראות גם תריס מוגף של בנין ממול.
המבוגר שם לב לעציצים על אדן החלון. אלו, מופזים באור מן החוץ, לא שכנו בתודעתו רגע קודם לכן. משהו זע, אם כך, ומומנט של חרדה מתגנב לתחושותיו של המבוגר. קודם לא היו ועתה הנם, שלושה, על אדן החלון הלבן. ובה במידה שבאו אל תודעתו, מבין הוא, יכולים הדברים גם להישמט ממנה. למשל, התה: הייתכן שיבוא עוד רגע, אחר, שבו לא יהיה עוד התה בשפתיו?
הוא מרים את הכוס בבהילות ומושך בשקיקה את המתוק, נושף עליה ומתעלס בהבל העולה ממנה. בהילותו נפרצת, ועמה נחלש גם הזיכרון: האמנם פספס את שלושת העציצים במבטו הראשון? האמנם היה כלל מבט ראשון ומבט שני? האין זה אפשרי שהכל הוא כעת-עתה-עכשיו מבט אחד, בו בלולים החלון והגינה והתריס הסגור ושלושת העציצים יחדיו?
הוא חוזר ולוגם בבטחה מכוסו. אין במטבח דבר שלא היה. הוא מתרכז בהתפוגגות הנעימה של התה בגופו. אין חשש שהכוס תיגמר (אילו היה חושב על כך, כמובן, היה נאלץ להידרדר במורדות התהיה ולשאול מי יכין לו עוד כוס תה, ומייד, מעצם המילה "עוד", ייאלץ לתהות מי הכין את כוס התה שהוא שותה כעת, ולברר בנחישות, במורד הזמן, היכן הוא, כיצד הגיע לכאן, מה עשה במלוא שנותיו המצטרפות להגדרתו כמבוגר. ובמקרה הזה הייתה עלולה להופיע גם ההבנה האיומה עוד יותר, ההבנה שהוא-עצמו – בהוויה קודמת המתאפשרת עם שחרור הזמן – מזג את כוס התה הנעימה לו כל-כך ושהוא-עצמו – ללא עזרה – ייאלץ לעשות זאת שוב בעת וברגע שהכוס תיגמר).
המבוגר מעביר על לשונו את התה הפושר ומלחלח בו את לחייו הפנימיות. רוקו ממלא את פיו ופניו נחוורות. כמו בציור של פיקאסו, כאב פולח את הגינה הריקה, שלושת העציצים, ארונות מטבח. המבוגר אינו מביט עוד בכוסו אלא קם ממקומו והולך להכין עוד כוס תה.
*
התינוק מחפש את שד אמו. היא אינה לידו, אלא יושבת ברגליים אסופות תחתיה ליד האוהל, מביטה אל הים. הוא שעון על חברתה הצעירה ממנה, מנופף בידיו לעבר חולצת הבטן ההדוקה. אמו מדברת ברקע אך הוא נחוש: יאחוז באצבעותיו בבד הדק המפרידו מן השד, ואז ייצמד, עיוור, אל הפטמה.
אלא שגם כשמצליח הוא להרים את בד החולצה, מורד הבד מייד ומסתיר את שדיה של החברה המצחקקת. היא מניפה אותו באוויר – כל-כך קל – ואמו רואה בפליאה כיצד הוא משרבב שפתיו קדימה ומכה בידיו הפשוטות על הפנים הנגלות לעיניו.
"אח", צועקת החברה, אבל אינה שומטת אותו, ואמו מן הצד אינה עוצרת עוד בצחוקה הכבוש. במהרה מצטרפת החברה אל הצחוק והתינוק מתבהל ממנו. הוא בוכה ללא קול, או בקול קטן מאוד, ורק אחר-כך ייזכר, בנסיעה אל הבית מהחוף, יפרוץ בבכי עז ואיש לא ידע מה כעסו ומדוע נתבכה פתאום. ואז תביט בו האם במשטמה ותישבע שלעולם לא תעשה עוד ילדים, ומייד תכעס על עצמה שכך היא מתבטאת. והאב יחטט בתיק הנסיעות העמוס וישלוף מוצץ, וייתן לחברה הצעירה שתמקמו בפי התינוק, ושאר הנסיעה תעבור ביניהם בשקט מוחלט.
*
הילדה הייתה בדרך הביתה מבית הספר כשנתקלה בהם: כמעט עשרה ילדים, גדולים ממנה, ובראשם הוא, שחור השיער, שפעם ידעה את שמו. היא נרתעה לרגע ואז נעמדה מולו, מחייכת, ידיה על מותניה, רגליה בפישוק רחב. הוא התקרב אליה, צעד על כל פסיעה שלה, אבל היא נעמדה ולא זזה, מתריסה מולו את מעילה הכתום עד שנאלץ להגיע כדי סנטימטרים ממנה, כמעט לגעת בה, ולעצור.
"נו," היא אמרה.
הילדים התלחשו ממרחק כמה צעדים, והיא נשפה על צווארו. גבוה ממנה, ידיו ארוכות מידיה הדחוסות בשרוולי המעיל, פניו כהות, אבל כעת ראתה רק את סנטרו מול עיניה.
"נראה אותךָ"
הילדים זעו בקוצר רוח, שלחו מבטים, הוציאו לשונות, צעקו יאללה יאללה. היא ניסתה לצחוק להם, אך שפתיה נרעדו. לא הביטה מטה, רק אל סנטרו החד ואל עיניו שנשתפלו כעת לעברה, מצופפות עדיין מחמת השמש אך ככל הנראה מבחינות בה. "מה יש לך מתחת למעיל," שאל ברכות שנפלה עליה כמו פוך.
כעת היססה. רצתה לענות לו, והיססה. שני ילדים עזבו את הקבוצה וקרבו אליהם, מחייכים. היא שאלה עצמה מדוע ומייד הבינה. כפתורי המעיל נפתחו בקלות, מלמעלה למטה. "גופיה ותחתונים," ענתה במהירות, אך היה זה מאוחר מדי. הוא פתח את המעיל והתחכך בה, אבזם הג"ינס על בטנה הרכה, הנה עולות בה הדמעות, פיה עודו מחייך וכבר עיניה נוטפות, ושפתיה נפתחות לומר דבר מה, אבל אמרה כבר הכל, וכעת לא נותר לה אלא להתרחק, לסגור את המעיל, להפנות גבה ולברוח משם, ובבית להישבע שבפעם הבאה לא תברח, בפעם הבאה תישאר עומדת, בפעם הבאה תצא אפילו בלי התחתונים, רק במעיל הכתום, בפעם הבאה.
*
הנער מצא את עצמו מביט באישה שעמדה באוטובוס. היא עמדה כשפניה אל הדלת האחורית, וחולצתה הלבנה פתוחה בכפתור האחרון. פניה היו שזופים וזרועותיה חשופות, אך הנער לא הביט באלו. מבטו נמשך לקו המתאר של החזייה, ששורטט במדויק מתחת ללובן השקוף.
מייד כשהבין היכן משתהה מבטו, נבוך הנער והסיט את ראשו. כעת בהה בגבו לבוש הסוודר של גבר כבן ארבעים שישב בכיסא לפניו וסידר מבלי משים את סיכת הראש של הכיפה. הנער הביט בשערו הכהה זמן מספיק לטעמו, ואז הפנה שוב מבט לעבר הדלת.
האישה עמדה שם עדיין, אך שוב לא הצליח להביט בפניה. רק לבן תחת לבן ראה, חזייה לבנה בוהקת תחת חולצה לבנה שקופה. וצורה מעוגלת, כזו שאפשר לחפון ולהצפין בכף היד. הוא חש עצמו מתנשף ועצם עיניו בכוונה, מסובב את ראשו שוב קדימה. גבר קצר שיער וגדל גוף ישב לצד בעל הכיפה.
הנער היטיב את משקפיו והציץ החוצה. עוד שלוש תחנות. לרגע היה נחוש בדעתו לא להביט עוד אל האישה, לא להניח לה לכוון את מבטו. תנועת הצוואר הזו אינה טבעית, הרהר, ודאי אוכל להימנע ממנה בזמן הקצר שנותר. אך לאו: קו המתאר חזר והופיע בדמיונו, ותחושה קשה ולא נעימה עלתה בשיפולי בטנו, ומייד נבוך שוב, כי איך יעביר זקפתו על פני האנשים הצפופים באוטובוס.
מתוך המבוכה, מתוך שחייב היה להרגיע את עצמו, החליט הנער לסובב ראשו אל האישה ולנסות לראשונה להביט בפניה. לא ידע כיצד יימנע מעצמו את הלובן העגלגל אליו נמשך פעמיים, אך בחר בכל זאת לנסות. תחנה אחת לפני שלו, הסתובב ונעץ מבטו בפניה.
הנער הביט באישה ומצמץ, הביט ומצמץ, הביט. אילולא הצווארון הלבן שעיטר את תחתית הצוואר, היה עלול לחשוב לרגע שטעה, ואותה אישה שראה ירדה כבר מן האוטובוס. אך לאו. האישה בחנה אותו בביקורתיות והפנתה פניה.
מאוכזב, החזיר מבטו אל גבו של בעל הכיפה, וצלצל בפעמון. לפחות זקפתו נרגעה. בגמלוניות משך עצמו מהכיסא, הצטופף ופנה אל הדלת האחורית. כשירד, לא הסתובב לאחור. את קו המתאר שמר בדמיונו, לשון יבשה לבנה בים חלבי שקוף, וכשהגיע הביתה לא נשתהה להעלותו. בבהילות טיפס על המיטה, דלה אברו ממכנסיו ושפשף אותו בזיכרון עד שדהתה התמונה, ושקיפות נפלטה ממנו אל הסדין.
**
האישה סבלה מכאבי בטן.
הכל החל כשנרדמה אחר צהריים אחד וידה לחוצה בין הבטן לשמיכה. בשעת ערב התעוררה מלאת חימה, ובטנה מכוווצת. דבר לא עזר: נבטים, יוגה, כדורים. "תני לזה יום", פסק הבעל וחזר אל משחקיו. היא נתנה לזה יום, יומיים, שלושה. הרופא אמר שזה קורה. "זה אף פעם לא קרה לי," אמרה.
האישה סבלה, ומסיבלה צמח זעם שהתבטא בשינה מוגברת. שוב לא יכלה להתעורר בזמן למלאכות הבית. בעלה שלח אותה לדבר עם פסיכולוג, וכעסה גבר. כעת לא יכלה לקום מן המיטה מבלי שתתמוטט על רצפת המטבח, מתפתלת מכאבים. את זמנה בילתה בשינה וצפייה בטלוויזיה. בין התוכניות חשבה מדי פעם, "זה התחיל כך סתם וזה יכול גם להיפסק."
האישה שינתה תנוחה ותחבה מבלי משים את ידה תחת בטנה. לפתע, באחת מהפסקות הפרסומת, חשה כי ידה חודרת את העור והשומן ונכנסת אל תוך הבטן פנימה. היא התרכזה בכף היד דקות ארוכות אך לא יכלה לנוע. החדירה אל הבטן, הבינה, אפשרית רק כשאינה מודעת. היא מיקדה את עיניה בכוכבים הנולדים על המסך, ואכן כך היה: בכל הפסקה בתוכנית חשה את ידה עמוק יותר בבטן.
היד המעמיקה לחפור העניקה לאישה כזו חדווה, עד שלא תהתה אפילו הכיצד יש בבטנה הקטנה עומק כזה. היד לא נטתה להפסיק, עוברת כוכב נולד ותכנית סאטירה וסרט קולנוע ושידור חוזר של תכנית שכבר ראתה בשבוע שעבר ועדיין הייתה מרותקת. היד צללה למעמקי אוקיינוס אפלולי והאישה נתנה לה, מניחה לה לפלח בקשת את המרחב ולהינעץ לבסוף בקרקעית, קצת אחרי שתיים בלילה, תמונות וקולות מפסטיבל מספרי סיפורים בחולון.
האישה קמה וכיבתה את הטלוויזיה. בבטחה צעדה אל השירותים והתרוקנה ארוכות. לאחר מכן התקשרה לבעלה וסיפרה לו שהחלימה. "עכשיו," אמרה, "יש בי מקום."
**
הגבר כותב מלים שמקומן אינו על הדף אלא במוחו. אין הוא יוצר אלא משעתק. הוא מאצבע בהסח דעת את מפשעת אשתו, העטויה תחתונים ורודים. צבע התחתונים אינו ידוע לו.
באור הירח הזולג דרך החלון קפוא הגבר ברצייה, זומם למלא בתחושותיו את היקום. הוא מדמה את אשתו לכל אישה אחרת ובד-בבד מדמה שמילותיו הן שלו בלבד. היא מבקשת שיפסיק או שיבוא לחדר השינה.
הגבר אינו כותב את בקשת אשתו. הוא ממשש את דבריה דרך בד סינטתי דק ומבקש ממנה לדגמן עבורו. היא נשכבת מפושקת איברים על הנייר והוא מעביר סביבה עיפרון תוחם.
הגבר נוגע בעצמו, מלטף את העור התחוב לטבורו. מילותיו מופקרות למבט אשתו העוברת בעניין על הדפים. "האם זה נכון?" היא שואלת, והוא נותר שקט.
הוא מחדיר אצבע לטבור ואצבע בין רגלי אשתו. כעת זורם נהר שאינו מלים. כעת רצייה מתמוטטת, מתפרקת. "לא," הוא עונה בעצב.
למי שקורא פעם שנייה ותוהה לאן נעלם מה שהיה כאן, היה פה (בטעות) קטע חלופי לאחדש הקטעים, שלא אמור להיות כאן. עם הקוראים הסליחה.
מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
דקה דווקא יש לי, אבל אני צריכה שבוע! 🙂
זו הסיבה שאמרתי להדפיס ולשים בצד…. סורי.