בננות - בלוגים / / תחילתו של ספר לבני נוער- אשמח לשמוע את דעתכם
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

תחילתו של ספר לבני נוער- אשמח לשמוע את דעתכם

 

בקיץ שעבר  עברנו לגור ברחוב מלא משוגעים. זה לא ממש הפתיע אותי, כי לדעתי גם ההורים שלי לא  לגמרי שפויים ואחי ואחותי בוודאי שלא, אבל קיוויתי שהפעם הדברים יהיו שונים, שלא נמצא את עצמנו שוב מארחים את כל התמהונים של השכונה, אבל כשהגענו לרחוב הזה הבנתי מהר מאד שגם פה הכל יהיה כמו קודם.

עד לפני כמה חודשים, החלום הכי גדול שלי היה להיות כמו כולם. פשוט להיות נורמלית. עם משפחה נורמלית, ובית נורמלי, ומחשבות נורמליות. אחת כזאת שהולכת לבית הספר לבושה בבגדים הנכונים, עם כל השעורים מוכנים במחברות, צוחקת בהפסקות עם החברות הנורמליות שלה, מתאהבת בבנים הנורמליים שבכיתה, הולכת אחרי הצהרים להכין שעורים עם חברות, או לחוגים שכל הבנות הולכות אליהם: התעמלות קרקע, או בלט או ג'אז. היום זה כבר לא החלום שלי, אני חושבת שהתבגרתי קצת. וויתרתי על החלום הזה  כי הבנתי שהוא כנראה אף פעם לא יתגשם, וגם כי פתאום נראה היה לי שזה לא כל כך חשוב, להיות כמו כולם, ושאפשר להיות גם קצת אחרים. מה שעדיין ברור לי זה שאני לא רוצה להיות משוגעת כמו המשפחה שלי. לזה אני לא מוכנה.

אבא שלי הוא יערן. יש לו יער אחד שהוא אחראי עליו. אבל את רוב העבודה הוא עושה דרך המחשב ודרך הטלפון. בערך פעם או פעמיים בשבוע הוא נוסע אל היער שלו שנמצא באיזשהו מקום ליד בית שמש ובודק שכל העניינים שם בסדר. יש לו כמה אנשים שעובדים אתו ביער והם נמצאים שם כל הזמן. גם הם משוגעים. אבא שלי אוהב עצים יותר ממה שהוא אוהב אנשים. כל הבית שלנו מלא בספרים על עצים ותמונות של עצים. ומה שמוזר, זה שלמרות זאת הוא מתעקש לגור בעיר, במקום שבו אין כמעט עצים חוץ מכמה פיקוסים עייפים ולפעמים איזה אורן או ברוש. הוא אומר שהוא צריך את הקצב של העיר כי אחרת הוא לא מרגיש שהוא חי. והוא באמת בן אדם מאד תזזיתי, הוא לא יושב בשקט לרגע, כל הזמן רץ ממקום למקום ומגלה כל מיני תגליות ומדבר עם אנשים שהוא לא מכיר, ובאופן כללי עושה בלגאנים ויוצר מהומות.

אימא שלי היא הילרית. היא עושה הילינג לאנשים מיואשים שניסו כבר הכל בשביל להיות יותר מאושרים ובסוף הגיעו אליה. היא מדליקה קטורת ונרות ושמה להם מוזיקה שקטה ומדברת אתם על אור ואהבה ואלוהים, ואומרת להם לנשום נשימות עמוקות ונוגעת בהם בעדינות והם יוצאים מחדר הטיפולים שלה כשיש להם חיוך מלאכי על השפתיים והם נראים מרחפים על איזה ענן של אושר.  אימא שלי מאמינה שכל האנשים נולדו טובים לגמרי, ואפשר להחזיר אותם למצב הזה של טוב מוחלט אם רק נותנים להם אהבה. זה לא מונע ממנה אבל לצרוח על הילדים שלה כל פעם שהם קצת מפריעים לשלווה הנצחית שלה.

אחי הגדול יהונדב, או כמו שכולנו קוראים לו-נדי הוא המשוגע הכי גדול במשפחה שלי. הוא בן עשרים כמעט, אבל לא הלך לצבא מסיבות אידיאולוגיות, הוא פציפיסט ומסרב לשאת נשק או ללבוש מדים. הוא גם מרקסיסט ואנרכיסט ועוד כל מיני דברים שנגמרים ב איסט, וכל החדר שלו מלא בפוסטרים של צ'ה גווארה , ויש לו אפילו פאזל שהוא עשה עם הדיוקן של קארל מרקס שתלוי על הקיר. הוא ישב חודשים בכלא הצבאי עד ששחררו אותו מהצבא כי החליטו שהוא פסיכי ונתנו לו פרופיל 21. ההורים שלי השתגעו מדאגה וגם לא הפסיקו לריב אחד עם השני, כי אימא חשבה שנדי צודק בכך שהוא מסרב ללכת לצבא, ואבא חשב שהוא טועה ושהוא ילדותי ולא מבין איך הדברים עובדים. אבא שלי הולך למילואים בשמחה,הוא אוהב את הצבא ואת המדינה ומוכן לעשות הכל בשביל להגן עליה. נדי לא מדבר אתו. בכלל לא. אם אבא פונה אליו הוא פשוט מתנהג כאילו הוא אויר, ואבא משתגע ומתחיל לצעוק ולצרוח ובסוף תמיד גם צועק על אימא שהיא עם השיגעונות שלה גידלה את המטורף הזה (כלומר נדי) והוא לא מוכן שיהיה לו בוגד בבית, ואז כולם טורקים דלתות. אימא טורקת את דלת חדר הטיפולים שלה ויושבת שם עם הקטורת והנרות ועושה מדיטציה כדי להירגע ולאהוב ולקבל את אבא שלי למרות שהוא כעסן וצעקן ועקשן, נדי טורק את הדלת של החדר שלו ומשמיע בקולי קולות מוזיקה נוראית שמקפיצה את כל השכנים, ואבא טורק את הדלת של הבית ונוסע ליער שלו לדבר עם העצים. 

אחותי הקטנה היא מחוננת. היא בת אחת עשרה וקוראים לה לירה. לא על שם המטבע שהיה נהוג כאן פעם, אלא על שם איזשהו כלי נגינה עתיק. בעיני זה מזעזע, זה לא שונה מלקרוא לה פסנתר או קונטרבס. ניסיתי להגיד את זה להורים שלי, אבל כרגיל הם לא הקשיבו. לירה לומדת בבית ספר מיוחד למחוננים, היא מתעניינת מאד במתמטיקה ובכימיה. אבל היא גם אוהבת ספרות וכותבת שירים וסיפורים. לפני שנה יצא ספר שלה. ספר של שירים וסיפורים, והראו אותה בטלביזיה ודיברו על הילדה המחוננת והמוכשרת עם השם המיוחד שצפוי לה עוד עתיד מזהיר. לירה כמעט ולא מדברת איתנו בכלל. היא מדברת רק עם החברים שלה מבית הספר למחוננים. היא טוענת שרק הם יכולים להבין אותה. לפעמים היא אומרת לי: "אם היית מחוננת אולי הייתי משתפת אותך במחשבות שלי, אבל את לא ולכן זה יהיה סתם בזבוז של משאבי דיבור בשבילי, ואני לא מוכנה לבזבז שום משאבים."

אימא אומרת שזה שלב שיחלוף, ושזה בא בעקבות הפרסום של לירה עם הספר, אבל כשלירה לא מסכימה לדבר איתה,אני רואה על הפנים שלה שהיא נעלבת.

לי קוראים נרקיס, ואני בת חמש עשרה. נרקיס זה הפרח שאימא שלי הכי אוהבת, וכמעט כל יום היא תופסת אותי בדיוק כשאני בדרך לבית ספר או לחברה, מחבקת אותי חזק, מסתכלת עלי במין מבט מוזר כזה ואומרת: "נרקיס שלי, נרקיס שלי, אם רק היית יודעת." וכל פעם אני שואלת אותה מה הדבר הזה שהיא מדברת עליו שאני לא יודעת, והיא פשוט ממשיכה להסתכל עלי במבט המוזר שלה ולפעמים מחבקת אותי עוד קצת, ולפעמים לא. אבל אף פעם לא עונה לי.

זה היה בחופש הגדול כשעברנו לרחוב המשוגעים ולכן לא הייתי צריכה ישר להתמודד עם בית ספר חדש, והיו לי כמעט חודשיים להסתגל לרחוב הזה ולשכונה החדשה לפני שאצטרך להתרגל גם לבית ספר חדש וילדים חדשים. לירה נשארה באותו בית ספר, כי זה בית ספר מיוחד למחוננים כמוה, וזה אמר שאימא תצטרך כל בוקר להסיע אותה לבית הספר וכל צהרים לקחת אותה בחזרה הביתה. חשבתי שזה יעצבן את אימא, כי תמיד היא מדברת על כמה שהזמן שלה חשוב לה, ועל זה שחוץ מזה שהיא אימא היא גם בן אדם עצמאי וחופשי עם רצונות מאוויים ותשוקות, אבל להפתעתי היא דווקא שמחה, ורק אחר כך הבנתי שהיא חשבה שזה ייתן לה הזדמנות להתקרב שוב אל לירה, למרות שזה לא ממש קרה, לפחות לא בהתחלה, ולקח המון זמן עד שגילינו את הסוד שלירה שמרה לעצמה, והרחיק אותה כל כך מאתנו. אבל כל זה קרה הרבה אחר כך, כששנת הלימודים כבר התקרבה לסיומה, ואני הייתי עמוק בתוך הסיפור עם יובל.

 

6 תגובות

  1. טובה גרטנר

    היי אליענא
    אותי ביקורת משתקת, זה רק התחלה, מה איכפת לך מה אומרים…
    את יודעת הכי טוב, הספר יוולד לאט לאט.
    לומר שקראתי והסתקרנתי… ניראה שיש לסיפור הזה את החומר שאפשר לעשות מימנו סיפור עם הפתעות.
    בהצלחה בתהליך המקסים הזה
    להתראות טובה

  2. איריס אליה

    הי אליענה,
    נראה ונקרא מעניין.
    גם אני כותבת ספר לבני הנעורים… ומצחיק שההתחלות שלנו מאד דומות…
    מה זה אומר?
    אני יכולה לקוות שזה אומר טוב…
    אולי גם אני אביא את הפרק הראשון…
    בהצלחה רבה!

  3. או. עכשיו אפשר להגיב (-:

    אני מסכימה עם טובה לגבי הביקורת והראשוניות וכל זה – קצת חוששת מפרסום של משהו בתהליך עבודה, אבל אוהבת ומסוקרנת ורוצה לקרוא עוד.

  4. מירי פליישר

    מושך לקרוא עוד
    אוהבת סיפורים על מתבגרים ובמיוחד מתבגרות

  5. אליענה, בעיני זורם ומסקרן, זו בעצם הכרות עם הדמויות, אפשר אולי חלק מהן להכיר בהדרגה במהלך הספור ולא מההתחלה בדיוק לדעת, אבל אפשר גם לא… בהצלחה!!

  6. בהחלט, זורם ומסקרן, וכתוב טוב, לא מתיילד, אבל בגובה העיניים. פשוט תמשיכי, יש פה בהחלט חומר לרומן. והמשפחה שלה כזו מטורללת, שבטח יש כאן חומר טוב. :)בהצלחה גם ממני.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג