בננות - בלוגים / / שפחפח (המשך פכים גדלים)
שמורת מגדלי הבננות - הבלוג של הדס מטס
  • הדס מטס

    בערך מ-1968, שאז נולדתי, ועד סיום התיכון גדלתי בכפר ציורי וקסום (מילים אחרות ל"חור כמעט הכי נידח ביקום") להלן: השמורה.    יש לי 3 ילדים, ושותף לחיים שהוא גם שותפי בהוצאת הספרים אגס – המתמקדת בספרות נשים. בימים אלו ממש יצא לאור הכחול - ספר ניו זילנדי יפיפה על בחירה בלתי אפשרית של אישה בין אהבת גבר לאהבת ילדיה. לפני כשנה יצא לאור תאונת עבודה – ספר מתח שכתבתי.   העלילה נוגעת ביחסים המורכבים בין ילידי הארץ לעולים מרוסיה ובחיים הבודדים של הרווקות בעיר הגדולה.   הספר  מדגיש את האופן שבו בעידן הדיגיטלי שלנו מקום העבודה משתלט על חיי העובדים.   הרבה מתח, המון הומור.   ממש במקביל להולדת בתי הצעירה יצא לאור  הרומן הראשון שלי - "רבע עוף" המיוחד ב"רבע עוף" הוא גיבורה שמנה. הספר מלווה את רוית, אישה נאה ומצליחה, בהכנות לבר מצווה של בנה, בתוך מציאות אישית כואבת של הנשים השמנות, שרבות מהן חיות בינינו אך מעטים מתייחסים לקיומן.

שפחפח (המשך פכים גדלים)

אני אומרת לו: "מזתומרת? לאסי שבה הביתה. יש לך עוד בעיה עם זה?"
הוא הולך להציץ בגומחת הפח של השכנים, חוזר מזועזע: "עכשיו לשכנים חסר פח".
שמחת זקנתי על ראש התורן.
הוא משיך ומפציר: "מה עושים?"
והוא בדרך כלל בעל מהסוג שיודע מה לעשות בחיים.
 
אני אומרת לו: "קודם כול בוא ניקח אותו הביתה. אחר כך נראה. אולי צריך לשמור אותו ספייר עד הפעם הבאה שיגנבו לנו פח?"
וש" מוביל אחר כבוד את הפח אל תוך ביתנו הנלבב.
בעוד אנו מקרטעים לאטנו או מלווים את המקרטעים, ניגש אלינו שכן וכוס קפה בידו.
להזכיר לכם מה לבשתי?
מה היה לי על הראש?
מה היה לי על הפרצוף?
השכן הזה בטח עוד שלושים שנה יזכור לי את זה.
אומר: "שלום".
ש" בטח אמר לו שלום יותר צוהל ממה שהוא זכה לשמוע ממני.
אמר לנו: "מזלטוב ובשעה טובה".
אמר ש": "כאילו שהפח הזה נולד מחדש".
השכן לגם מהספל שהחזיק ביד. לא עשה רושם שהבין שאנחנו מדברים כולה על פח.
שאל השכן: "נו, איך בבית החדש?"
עניתי במהירות: "סטנדרטי"
ש" רצה להכביר מילים, אבל אני משכתי את כנף מעילו והוא מיהר לדרכנו, וטוב שהירח לא היה מלא, שלא האיר את הסומק שהציף את פניו כשדחף את הפח הירוק לאורך הכביש הציבורי.
כשהגיע הפח החדש אל המדרכה שמובילה לדלת ביתנו, נשמע חריקת צירים, ודלת השכן מהצד האחר נפתחה, וממנה יצא עוד שכן.
אמר לו ש": "ערב טוב".
אמר השכן כנ"ל (והסתכל על ש" שדוחף לו פח באישון לילה).
ש" המשיך לדחוף את הפח, וגם אותי הדף אל כיוון הבית, אחרת הייתי מתגלגלת על הדשא ומתבוססת בצחוקי ובבייבי-דול הכתום עם קישורים שלי.
אמר לי ש": "מה את עושה רעש?"
הצטדקתי: "זה לא רעש, זה צחוק. לא יכולה לעצור. מצטערת. ואם הייתי השכן הייתי צוחקת יותר. לראות זוג כמונו – אני כמו שאני ואתה כמו שאתה ועוד דוחפים פח אשפה תעשייתי אל תוך הבית. איך הוא הצליח לשמור על פוקר-פייס?"
אמר ש": "אל תגידי שאת לא מבינה".
"ניסיתי: "אה, יכול להיות שאין לו חוש הומור? למה, צריך חוש דק במיוחד כדי לצחוק ממחזה כזה?" והתפוצצתי שוב בלי יכולת לחדול.
אמר: "הוא לא מוצחק כי הוא מודאג. את לא מבינה שהוא יצא החוצה בשעה כזאת כי לפי הרעש הוא חשב שגונבים לו את הפח?"
???????
 
נובמת. זה מה שמטריד אנשים בשעה כזאת?
מסתבר שכן.
עכשיו מה?
אחרי שהשכן ראה אותנו דוחפים ככה את הפח, לא נעים להשאיר אותו ליד הדלת.
ש" מסתכל עליי
אני מחפה עליו
הוא פותח את הדלת
ובאלגנטיות אנחנו מגלגלים את הפח אל תוך הבית, ורק כשמגיעים אל מרכז הסלון המואר שלנו אנחנו עוצרים – וצוחקים.
צוחקים צוחקים צוחקים צוחקים
עד שפתאום אנחנו שמים לב
שבסלון המואר והמאוורר של הצמוד-קרקע שלנו המכונה השכנים "וילה",
לא רק שהאורות דולקים
גם כל החלונות פתוחים
ובעד כל החלונות אנחנו רואים
את כל השכנים
מכל הבתים מסביב
עומדים ליד החלונות שלהם
ומסתכלים אל החלון שלנו
שדרכו נשקף אליהם סלון אלגנטי להדהים
ובמרכזו פח אשפה ירוק וגדול
 
 
 

(וזה שהוא עדיין לא מסריח הם כמובן לא יכולים לנחש)

תגובה אחת

  1. יש לי פוקר פייס מלידה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות להדס מטס