שירים מתוך הספר שמירי הזכירה " ימי מנזר".
כתבתי אותם לאיבון הנזירה הגננית בעין-כרם שהכרתי 35 שנה – מצעירותה ועד שנשלחה כנגד רצונה למנזר בית-זקנות בצרפת
שׁוֹשָׁן צָחוֹר, רַקֶּפֶת
שׁוֹשָׁן צָחוֹר
שֶׁאַתְּ גִּדַּלְתְּ
בְּפִנַּת פִּרְחֵי הַקָּטִיף
פָּמוֹט שֶׁל שַׁלְהֲבוֹת שֶׁנְהָב
שֶׁנּוֹעַד לְהָאִיר וּלְבַשֵּׂם
מִזְבֵּחַ כְּנֵסִיָּה
תָּאֵי מִנְזַר —
מֵאִיר אֶת חַדְרֵי לִבִּי
מְבַשֵּׂם מִלִּים מְחוֹלְלוֹת
עֲרוּמוֹת כִּבְיוֹם הִיוַצְרַן
וְלָךְ כּוֹאֲבוֹת הרַגְלַיִם
יוֹשֶׁבֶת כְּשֶׁעוֹמְדִים בִּתְפִלָּה
נִשְׁעֶנֶת עַל הַמְּרִיצָה שֶׁאַתְּ דּוֹחֶפֶת– רַקֶּפֶת
בְּסֶלַע
הָעוֹלָם .
וְעוֹד לאִיבוֹן
אֲנִי אַחֲרַיִךְ בַּשְּׁבִילִים עַל בְּהוֹנוֹת–
רוֹכֶלֶת קֶשֶׁב.
אֲנִי אֶל פְּנֵי הַפְּנִים שֶׁלָּךְ –
חוּצִים
צְמֵאִים
הַזִּילִי לִי אוֹתָךְ מִלִּים מִלִּים,
אֵין סְחַר חֲלִיפִין אַחֵר .
פִּרְסִי פְּרוּסָה אַחַת מִלֶּחֶם הַפָּנִים.
מֵחִיּוּכֵי שְׁלוֹשִׁים-שָׁנָה-עִם-אֱלֹהִים
הַתִּיכִי חֲתִיכָה אַחַת שֶׁל
חֶמְאַת עֶצֶב
וּמִרְחִי
שֶׁאוּכַל לֶאֱכֹל.
השיר לאיבון מקסים!
שירת חרש עדינה, סבינה
סבינה,
אם יורשה גם לי להאיר, כי אני מצטרף לדברי אמיר ,
וכי 1)
נראה לי כי הכנסייה יכלה לפתור את בעיית הזקנה במנזריה גם אחרת – בלי נידוי וגירוש נזירה זקנה שעשתה את שלה לארץ רחוקה ממקום מעשיה, חיותה, סביבתה אליה התרגלה ובה היא פעלה, ולו לארץ מולדתה, בין נזירות זרות ומקום זר.
2) סיפא שיריך נוגע:"רַקֶּפֶת
בְּסֶלַע
הָעוֹלָם ".
לטעמי והרגשתי – קלעת. העולם הוא סלע. מה תעשה בה נפש בודדת? איכה תמצא על הסלע חִיּוּת?
בא לי לרדת לכל מילות השיר אחת אחת -ואולי בפעם אחרת.
נוגע ללב בקיצורו גם תיאורה בעבודתה בגן.
משה
תודה, משה. כמה אתה מעמיק לחוש ולהגיב!
נהדר, סבינה, שירים חכמים ויפים.
שניהם יפהפיים, עם פנינים:
רַקֶּפֶת
בְּסֶלַע
הָעוֹלָם
רוֹכֶלֶת קֶשֶׁב
הַתִּיכִי חֲתִיכָה אַחַת שֶׁל
חֶמְאַת עֶצֶב
שירים נפלאים סבינה. תודה
כל כך יפה סבינה, מלא אהבה
פני הפנים ופרוסה מלחם הפנים-מתאים לי 🙂
התבוננות רגישה וחומלת, עדין ויפה
מאד יפה. רגיש, נוגע
סבינה, השיר לאיבון מרגש מאד, מקסים בעדינותו.