אם אנחנו כבר בנושא הדרך, למה להסתפק בשירי ילדים? הנה שיר של המשורר הנורבגי
אוּלַב האוּגה
הַדֶּרֶךְ שֶׁלְּךָ
אַף אֶחָד לֹא הִשְׁאִיר סִימָנִים
לְהַרְאוֹת לְךָ אֶת הַדֶּרֶךְ
אֶל תּוֹךְ הַלֹּא-נוֹדַע,
אֶל תּוֹךְ הַמֶרְחָק הַכָּחֹל.
זֹאת הַדֶּרֶךְ שֶׁלְּךָ.
רַק אַתָּה לְבַדְּךָ
תֵּלֵךְ בָּהּ, לֹא תּוּכַל
לַחְזֹר לְאָחוֹר.
גַּם אַתָּה לֹא טוֹרֵחַ לְהַשְׁאִיר אַחֲרֶיךָ
עֲרֵמוֹת אֲבָנִים,
וְהָרוּחוֹת מְטַשְׁטְשׁוֹת אֶת עִקְבוֹתֶיךָ
בֶּהָרִים הַקָּרִים.
היי סבינה. שיר דרך קשה וקר וכמה שונה, מהדרך שלך אל הכנרת וממנה.
השיר כשלעצמו יפה, אבל המסר שבו נואש ומר לטעמי,אני מאמינה דווקא בחיבוק של היקום ,בכך שאם האדם בוחר בדרך מסוימת כל היקום נחלץ לעזרתו, וזורע לו סימנים שיגיע ,ספר שלם אני יכולה לכתוב על זה מנסיוני האישי. השגחה פרטית נהדרת מפזרת לנו פרורים למצוא את הדרך, וכמו באגדה כך במציאות, לכן כל כך אהבתי את ה"אלכימאי" על אף שקיפותו ופשטותו ואלי דווקא בגללן, יום טוב וסימנים ברורים שיהיו לך, סבינה היקרה
חנה, האיש היה מתבודד דיכאוני ולא פלא שכתב כך, אלא שבגיל 70 התחתן והוא הישתנה: חייו נעשו טובים יותר, שירים הוא כתב הרבה פחות .
משהו מזה יש בכל דרך אינדיוידואליסטית, גם בשלי.
מה לעשות שסימנים של אחרים לא מתאימים לי, ומי יודע אם הסימנים שלי יתאימו למישהוא…השיר יודפס ויוצמד ללוח הדברים הטובים.תודה.
זה כדי שלא נצפה ליותר מדי ונהיה תמיד מתוסכלים, במקום זה כל סימן שהושאר בדרך– נחווה כנס!
משבי רוח ארקטיים נושבים מהדרך הזו. נופי טונדרה חשופים ושיחי תותי בר צהבהבים. נוף נושא געגועים עבורי.
אכן אלה הם נופיו של המשורר המתבודד הזה, ידוע הדכאונות שהתחתן בגיל…. 70
סבינה, השיר מאד יפה ומורגש בן תרגום משובח.
קשה לי להסכים עם דרך "לבד" שלא משאירה סימנים.
הכל הכל משאיר סימנים.
ואלו שהם מורים בתפקידם כאן בעולם, תמיד משאירים סימנים כאילו ואחרים, ואלו שהם יוצרים, בוודאי משאירים סימנים, ואילו שהם בני אדם, בני אדם אמיתיים, תמיד תמיד כמהים לפגוש חברים
לדרך
גם
אם היא
בלתי
נודעת
האישד היה עגום, אין מה לדבר. חי בחווה מבודדת על הרדנגר פיורד המערב נורוגיה. היה פחות או יותר הכבשה השחורה של המשפחה החקלאית. גר עם אמו עד גיל 60 התחתן ב 70 לא היו לו ילדים.
העובדה של אין ילדים משפיעה רבות על האחריות שאנחנו לוקחים על העולם ועל הקלת הדרך להולכים בה
לפחות התחתן בגיל 70, מופלא לא?
לא רק ילדים – הם מה שאנחנו משאיריס. את הרי יודעת
"הרוחות מטשטשות עקבותיך בהרים הקרים," נפלא כואב, מקפיא, איזה שיר הבאת לנו {לי בעצם} על הבקר, מייאש? אולי, יותר נכון אמיתי מזוכך כיהלום חד כמוהו, השיר עצמו הוא מן אבן דרך כזו, גם התרגום שלו והבאתו לבלוג, לא?
עם כל "החיוביות" שלי, אני לא פעם מרגישה אבודה בפריפריה
סבינה, השיר יפה. נושבת ממנו רוח קפקא.
הייתי בביתו, דיפדפתי בספריו… לא זוכרת אם קפקא היה שם, בטח היה. אבל חייו היו מקור קור עצמאי.
היי סבינה
שיר שניכנס לעצמות באמת כל אחד הולך בדרכו, ואי אפשר להסביר למה?
אין אבנים.
שיר שממצא את האופי האישי,
איך את מתרגמת מנורווגית?
האם יש לך עוד דברים שלו?
להתראות טובה
יש לי הרבה מאד דברים משלו, ספר שלם, שאזל לצערי ובגלל שהמוציא לאור ברוגז איתי גם אין סיכוי למהדורה נוספת.
תודה שהבאת אותו אלנו! אומי.
אנסה בסגנון הברקותיך:
קצת ניכור כנגד ה"דביקות"
קצת קור בימים חמים!
אלמלא הבית האחרון היה יוצא די שחוק ומוכר. ויחד עם הבית האחרון – מפתיע ופסימי משהו.
אצלו זו מין סטואיות– ככה זה ואין מה להתלונן
המשך: ולא להיות בעמדה של תלונה — זו מין אופטימיות.
שיר יפה. מאוד מזדהה. אף אחד לא הולך במקומך. צריך פשוט להחליט באיזו דרך לבחור ולהמשיך הלאה ללא חרטות.
תודה, שירי.