יעל , מה שכתבת על ילדים עם "הפרעות" למינהן– ראוי לתגובה רצינית יותר אבל בנתיים משהו של עדולה שגם היתה ילדה כזאת
מתוך הספר שאלות לא קלות עם הערות של הפסיכולוג עמירם רביב
אַחֲרֵי הַגֶּשֶׁם
בַּדֶּרֶךְ לְבֵית-הַסֵּפֶר הָיוּ לִי כְּנָפַיִם
וְעַפְתִּי מֵעַל
לָעוֹלָם הָרָחוּץ . . .
כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לְשָׁם
קִפַּלְתִּי אוֹתָן
וְאָמַרְתִּי לָהֶן:
חַכּוּ לִי בַּחוּץ!
בדרך לבית הספר
בשיר מופיעה הנגדה בין עקרון העונג לבין עקרון המציאות במשמעותם הפרוידייאנית. בדרך לבית הספר ניתן דרור לדמיון, למבט-העל המרחף ולהתבוננות המשוחררת מכבלים של מציאות. ואז נוחתים ומתנהגים בהתאם למקובל, תוך התייחסות לגבולות המציאות שאותה מסמל בית-הספר. זונחים זמנית את הפנטסיה שתמתין לשעת כושר.
אפשר לשוחח עם הילדים על גבולות הדמיון. מה יתרונותיו ומגבלותיו. אבל אפשר גם לחשוב על שימוש-מה ב"כנפיים" גם בבית-הספר. עצם הדיון עם ילדים על הפרספקטיבות השונות יהפוך את בית-הספר למקום שגם בו ניתן לעתים לנפנף, לעופף ולרחף מעט.
ד"ר עמירם רביב
נהדר סבינה. נהדר. אקח את זה ברשותך לאוסף היוגה שלי בבלוג. כל כך נהדר!
איריס
איריס, באיזו חיות את מציירת את איריס הקטנה! הצועניה הקטנה! ד"ש מן הכנרת הקורצת בחלון. גם לגרא.
גרא מוסר את חיבתו העמוקה לסבינה
סבינה, אסור להשאיר את הכנפיים לבדן, ועוד בחצר בית הספר! הילדים הגדולים ישברו אותן, השרת יזרוק לפח…
יפה, עדולה, וככה כנראה ניצלת…
כנראה כל יוצר למד איכשהו כילד דרך לשמור על כנפיו.
אמיר, זו ממש הגדרה לאיך נוצר אמן!מי שהצליח לשמור על הכנפיים. להגניב אותם לבית הספר, להחביא במקום טוב, לדעת להוציא כנפיים רזרביות ואף "כנפי חירום" כמו כמה סוגי חיפושיות.
איזה שיר יפה
כן, כן, עדולה!
ומאז כל מסגרת פורמלית וכל ממסד אומר:
"תצא בחוץ".
ומילא הכנפיים.
הבעייה שהם מקצצים לנו גם את הידיים והרגליים.
סבינה, השיר מאוד יפה ומדבר אלי.
על עדן החלון בית הספר בו למדתי, היו יונים. אחת מהן הסכימה לקחת אותי למסעות אסטרליים- עד שהמורה הייתה מנחיתה אותי בשאלה: "על מה דיברנו כרגע בשעור?".
איזה יופי היונים! מזמין שיר.
סבינה יקרה, השיר שלך מאפשר לי לזכור, איך בת חמש לא היתי מגיעה לגן ובשנייה שנסתייע הייתי קופצת מהחלון ורצה הביתה…ובכתה אלף יאוש מוחלט, אי אפשר לקפוץ ולא מדברים אידיש בכיתה! חיפה 1954 . אחר כך אלהים ריחם.
כמובן, מתקנת עצמי: הייתי מגיעה לגן
שולמית, איזה טקסט עבות — שיר שלם!
זה חמוד: קיפול הכנפיים וההוראה לחכות בחוץ.
והכל ברוח טובה כל כך.
תודה, עדה. כן, אני משתדלת לא לריב עם העולם. יש הטוענים שזו מגרעת ויועצים לי לכתוב שיר בו הכנרת זועמת על מה שעושים לה.
מדויק מאוד, בצליל ובמילה
תודה, חני. זה חשוב מה שאת אומרת, לא רק התייחסות לתכן.
אז איך הגיעו כל כך הרבה קצוצי כנפיים מוכשרים ויצירתיים לאן שהגיעו, כנראה שהיו תמיד כנפיים רזרביות. אני מוכרח להודות שעד כתה ה-ו הייתי נכנס עם הכנפיים לכיתה ואף אחד לא קיצץ, משם ואילך זה סיפור אחר.
שיר יפה עדולה.
משה, אם כבר וידויים: המצב של להשאיר את הכנפיים בחוץ נמשך עד… שברחתי מבית הספר לגמרי והלכתי לקבוץ, לחברת נוער בקבוץ חמדיה. שם בשנה שביו גיל 12 ל13 השתנתי לחלוטין. פתאם הייתי טובה בכל ועוזרת לכלם, עד כדי כך שהמדריכים המליצו לחזור העירה כדי להגיע לתיכון כמו שצריך. כשחזרתי לכתה ח" לאותו בית ספר ולאותה כתה אי אפשר היה להאמין שזה אותו אדם –ומאז הנאה הלימוד נמשכת.
יפה ועצוב וגם שמח
כמה מוזרים הם המבוגרים… אומר הנסיך הקטן
יש גם מבוגרים שמתחשבים. בתי למשל עברה לגור רחוק מתל אביב האהובה עליה, כדי שהילדים יגדלו בקהילה של מבוגרים מסוג אחר.
נכון, שמח שבכלל יש כנפיים!
זו היתה תגובה לך, נכון , שמח שבכלל יש כנפיים, שיש דיבור פנימי ויודעים להסתדר עם מצבים, שיש העושר הזה, הסוד הזה ביני לביני.
איך אני שונא את הניתוחים הדעתניים האלה של הפרופסורים ונשות החינוך הדעתניות-אסרטיביות-מפלצתיות שעושים לי חררא בכל הגוף, אמא"לה!!!!
תעיפי את הפרופסור הזה מהפוסט, סבינה-עדולה, הוא מסתיר לי את כל היופי והקסם של השיר.
וחוץ מזה – משוגע עלייך כמו תמיד.
מיליון נשיקות,
יוסי
גם אני כמו יוסי חושבת שהפרופ" הורס מהשיר. מה שהלב מבין בלי הניתוח הסטרילי שלו – זה מה שחשוב.
וכמה ריחפתי בבית הספר – כמה! בתיכון התגלה לי עולם שלם שהצטופף תחת המילה "להתפלח" ומאז היה יותר קל.
תהיתי מתי זה יגיע ההתץנגדות לפסיכולוג. אני חשבתי שזה יהפוך את הספר למכיר יותר. זה לא עזר.
השיר מקסים. ונראה לי מעניין לצרף פסיכולוג. אם כי הייתי שם את התובנות שלו בסוף הספר, כדי שזה לא ירתיע.
תודה, עדי. אשקול את הצעתך כשאערוך את הספרים הבאים של עדולה בנושא האקולוגיה ובנושא החגים , שגם בהם יש בכוונתי ליצור שיתוף כחות.