אביב

אָבִיב

 

 

 

לְכַתֵּת אֶת הָעֶצֶב לְצֶבַע  ,

    לַעֲמֹד בַּהַפְצָצָה

           שֶׁל    אָחוּ חַרְצִיּוֹת !

 

 

 

17 comments

  1. נוטל את העוקץ

    • למה הכוונה, חן?

      • שלי. לא חן.
        הכוונה שמנטרל את הציניות, האופי האוהב ארץ, נופי ארץ, של שירייך, כמעט כאילו מדובר בארץ אחרת.

        • זו אכן ארץ אחרת — הגליל. חוץ מזה שארץ זה ארץ ומדינה זה מדינה.

          יום אחד ישבתי כל היום בנחל עיון במטולה (כך אני מבלה את ימי- יושבת בכל מיני נחלים) ובהיתי… ואז ראיתי שני דגלים מתנופפים למעלה על יד הכניסה לשמורה: דגל המדינה הכחול לבן ודגל ירוק של שמורות הטבע, והבנתי שיש פה שתי ישויות שאינן בהכרח חופפות.

          אבל צריך גם עולם חווייתי (קצת לא נורמלי) שלוקח את הטבע ברצינות ומתרגש ממנו לפחות כמו ממגעים עם בני אדם.

          וזה גם ראש אחר כשאדם מפנה את מירב תשומת ליבו לסביבה הפיזית הקרובה.

          • יושבת בכל מיני נחלים!

            אבחנה מחכימה רק שאני מתקשה לחשוב על הכנרת, למשל, מבלי לחשוב על זוהמה מגודרת בתשלום. במקרה שלנו אופי המדינה מעצב את הנוף אבל זאת כבר, כמדומני, כותרת מסה לעיתון הארץ לתחרות בשנה הבאה

  2. שירי הטבע שלך, עם סימני הקריאה המגוחכים, מעייפים וחוזרים על עצמם כמו דבק. אין לך משהו במוח חוץ מחרציות ודודאים.

    • זו הבעיה, שלמי שלא חי בטבע, מותר להזכיר קצת פרחים לקישוט, אבל לקחת אותם ברצינות, כנוכחויות בעלות משמעות, כשכנות, כהתרחשויות– זה כבר משעמם. גם שירי האהבה חוזרים על עצמם, זה לא נמאס לך?

  3. כל מילה פנינה וכך כל השיר.

    (מי שלא יודע לכתוב שירים כותב ביקורות כאלה עליהם ובעילום שם. קנאה פשוטה.)

  4. תמציתי ומקסים, לא צריך יותר מזה (הזכיר לי את השיר של נתן יונתן על חרציות החוף הבוערות). מאוד התחברתי לעצמת הצבע שהובעה בכמה מילים.

    • אילנה, לא מקובל בין המשוררים לאהוב את נתן יונתן. הם רואים בו פיזמונאי. אני דוקא אהבתי מאד את שיריו, אבל לא זוכרת את השיר שהזכרת. תני לי עוד כמה נתונים או את השיר עצמו.

      תודה

      • אני לא יודעת מה מקובל אבל עלי הוא אהוב כספר שירים עבה לקריאה. חבל שמזלזלים בו.מאות שירים שחלק קטן בלבד הולחן. מלבד תיאורי ים הוא הרבה לתאר תיאורי פריחה, צמחיית הארץ, פלגי מים ודליקות של חרציות לאורך כביש החוף.לא מצאתי כרגע את השיר על החרציות אבל הנה משהו דומה:

        אקציה זהובה

        אקציה זהבה שלי, אני כבר לא כל-כך טוב בלתאר יפי
        אבל גם את כבר לא מה שהיית והבקר הזה בדרך הים לאשדוד שפכת

        זהבך כמו אז על חולות נעוריך בשגעון

        של יפי כאלו לא היו שרפות ושטפונות

        וכל משבריך וגליך, מוכנה להפקיר הכל

        בזהב הנגר על החול. מי יכול, למי יש כח

        ליפי הזה, שמר אותי אלהים. זה שנים

        אני עף מטרף בכבישים, מתחיב בנפשי

        בערפיח בתוך העשן את תראי אותי שב

        בפנות-יום. מאחר, פריחתי, מאחר

        הדלקה על החוף דעכה

        עוד מעט גם אני וגם את

        עוד מעט ונלך.

        רק יפיך

  5. לזה התכוונתי סבינה.
    הקונקרטי של הצבע והצמח במלוא הדרו.
    ללא המטענים התרבותיים שיש בדודאים וקברים. (שיר נפלא בעיני, אבל חורג מהקונקרטי של הצמח)
    אני תוהה על המילה "הפצצה" שקשה לי מדי בהקשר של אחו חרציות

    • משה, תודה על תשומת לבך.

      התשובה לשאלה למה "הפצצה": ראשית, אני חווה את המפגשים האלה, עם שדה חרציות ענק בשיא פריחה — בעוצמה כזו שזה אכן כמו הפצצה של כל החושים, כמו שמישהי אחרת חווה במפגש אהבה. אני חושבת שהליבידו שלי הולך אל תופעות הטבע.
      חוץ מזה
      קשה לכתוב על פרחים (או על הכנרת) בלי שיצא שמאלץ– מוכרחים אמירה לא מתקתקה.

  6. היי סבינה. אהבתי. גם גרא אישי אהב מאד. חג שמח. איריס

    • איריס, מי כתב את השיר הנפלא שצרפת למייל?

      לא תאמיני, הכל פה כמו לפני שנים. אני ונעמי שטינמץ חברות, הנוף מן הבית הקטן בו התארחת משובב נפש, והחטמיות פורחות עכשו לצידי הכביש.

Leave a Reply to שלי חן Cancel reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*

© כל הזכויות שמורות לסבינה מסג