הַחִירִיַה וְהַמוּסְרָרה
גַּם הַר הַמִּזְבָּלָה
מַצְמִיחַ יְרֻקִּים
תּוֹפֵשׂ אֶת הָעַיִן
שׁוֹאֵב אֶת הַלֵּב
מֵרִים אֶת הָרֹאשׁ אֶל הַשְּׁחָפִים
מְמַלֵּא אֶת הַמִּפְשָׂעָה
חֲסִידוֹת
לָעוּף
מֵעַל שְׂדוֹת הַחַרְדָּל
וּצְנוֹן הַבָּר
אֶל נַחַל. . .
מְזֹהָם , אֲבָל נַחַל!
"שְׂפַת נַחַל"
שָׂפָה —
אֶפְשָׁר לְדַבֵּר.
סבינה, וואו. זה דימוי מדהים בעיני.
"מְמַלֵּא אֶת המפשעה חסידות" מדהים.
תודה, איריס. בגלל הדיוי הזה לא פירסמתי מעולם את השיר הזה שנכתב כשגרתי מול החיריה לפני 18 שנה לפחות.
איזה געגוע למה שאמור להיות ואיננו.
אבל אהיה שוב. לקחו לנו.
נחזור ונדבר בשפת הנחלים. כולנו.
נמשיך לדבר בה, אחרת תשכח השפה.
תגובה נהדרת, תודה, גרא.
סבינה אם כתבת את השיר הזה לפני 18 שנה ממש ראית את הנולד – הר המזבלה (חירייה) היום הוא פארק שרק הולך וגדל… אני מכירה מישהי שעובדת שם ונלהבת ביותר לשינוי. אני, לצערי, עוד לא ביקרתי בההר ההולך ומוריק הזה.