כָּל אֶחָד צָרִיךְ לְהִתְגַּבֵּר עַל הַבִּיוֹגְרַפִיָה שֶׁלּוֹ
  • יעל גלוברמן

    נולדתי בתל אביב, במרחק שבע דקות מן המקום שבו אני גרה עכשיו. בדרך עברתי ועצרתי במקומות רחוקים יותר, כולל הולנד (שנה) וארה"ב (עשר שנים.) למדתי שנה ציור ופיסול ב"פריי אקדמי" שבהולנד וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. שני בני נולדו בניו יורק, ואנחנו חיים עכשיו בארץ, בעברית. מסתבר שאני משוררת, סופרת ומתרגמת. עד כה, פרסמתי רומן:  מנענע את העץ (סדרת אתנחתא לספרות יפה, כנרת 1996) שני ספרי שירה: אליבי (תל אביב : הליקון לשירה חדשה, 2000) אותו הנהר פעמיים (תל אביב : הליקון לשירה חדשה, 2007)  וספר שירה מתורגמת: תולדות הנשמה, מבחר משירי סטיבן ספנדר (תל אביב : קשב 2007). עכשיו אני עובדת על תרגומי שיריה של אן סקסטון, שייראו אור בספר בשנה הבאה בהוצאת "קשב" של רפי וייכרט. כדי לנוח מהטֵּרוף של סקסטון אני מתרגמת  גם  את  ו.ה. אודן, הוירטואוז  החכם  והמרושע, ש- בניגוד לאן היקרה - שלט בעצמו, לפחות בכתיבה, בצורה מרשימה... ומרגיעה. תרגום אודן ייקח לי לפחות שנתיים שלוש, ואז אוציא את המבחר בספר.  התחלתי לכתוב לפני שידעתי לקרוא – הייתי משנה סיומי סיפורים שקראה לי אמי מגיל שלוש, כנראה לטובת הפי-אנדים שיאפשרו לי להרדם בלילה, ואחרכך התחלתי להמציא גם סיפורים משלי. מאחר שהתגובות של אמי טובת הלב היו מעודדות, המשכתי לענות אותה גם בהכתבת שירים שרובם ככולם היו בודאי פלגיאטים מורחבים משירי הגננוֹת. משם – עברתי לפרסומים בעתוני ילדים ובמעריב לנוער ומגיל די צעיר – 18 בערך – התחלתי לפרסם סיפורים ב"עכשיו" ושירים במוספי הספרות של העתונים היומיים.  מאז פרסמתי סיפורים, שירים ותרגומי שירה בהליקון, קשת, מאזניים, המעורר, ובמוספי הספרות של הארץ, מעריב ידיעות ודבר, כמו גם באתרים מקוונים כגון "עיין ערך שירה" של שרית שץ. בעצם התחלתי בכתיבת פרוזה, והמעבר להגדרת ה"משוררת" מתרחש בשש השנים האחרונות. לפני כן נראה לי שלכנות את עצמי משוררת זה כמו להשתמש ב"פילוסופִית" או לחילופין ב"מעשנת כבדה." מצד אחד, גדול עלי, מצד שני – נו כן...   ספגתי מספר פרסים לאחר פרסום "אליבי" – ביניהם פרס אקו"ם לשנת 2000 ופרס מפעל-הפיס לשירה 2002 . נראה אם "אותו הנהר פעמיים" יקצור פרס כלשהו. בשנים האחרונות התחלתי להשלח לפסטיבלים בינלאומיים לשירה ולפרסם בכתבי עת ובאנתולוגיות בחו"ל, ושירי תורגמו לשפות שונות - כגון אנגלית צרפתית וגרמנית, ומשונות -  כגון מקדונית, סלובקית וגאלית. אני א ו ה ב ת  לראות שיר שכתבתי בשפה שאין לי מושג איך לקרוא. זה קצת כמו לצאת לרחוב בבגדים מתקופה אחרת. ולקבל שריקות. פרסומים אחרונים בכתבי עת זרים:   Notizen zu einer Kuste (October 2007), אנתולוגיה ראשונה (!) לשירה ישראלית בשפה הגרמנית Poetry Wales (Summer 2007), כתב עת וולשי לשירה. אחד הדברים שאני אוהבת ועושה יותר ויותר, הוא לתרגם שירה.גם בזה התחלתי לעסוק רק בעשור האחרון, לאחר פרסום הרומן. המשוררים שהרביתי לתרגם הם בלייק, סווינבורן, ויליאם בטלר ייטס, ו.ה. אוֹדן, סטיבן ספנדר, דילן תומאס, אליזבט בישופּ, רוברט לוואל, ג'ון ברימן, טד יוּז, סילביה פלאת', אן סקסטון, אדריאן ריץ', דרק וולקוט, שיימוס היני, צ'רלס סימיק, אורסולה פאנתורפ', תום גאן, צ'רלס רייט, פרנץ רייט, דניס ג'ונסון, סימון ארמיטאז', לואיז גלוק. יש עוד, אבל.

שלושה בתים

 

 

  בתים

 
בית ראשון
 
נָעוּץ בָּאֲדָמָה בִּשְּׁנֵי עֵצִים,  

הַבַּיִת מִתְנוֹפֵף. אַתָּה 

מַדְלִיק אֶת הַפְּתִילְיָּה. אֲנִי 

פּוֹרֶשֶׂת אֶת הַשַּׂק שֶׁבּוֹ נִשָּׁן

נַיָּדים כְּמוֹ תַּפּוּחִים.  
               
כַּמָּה זְמַן אַתָּה חוֹשֵׁב נַחֲזִיק פֹּה מַעֲמָד,

כַּמָּה זְמַן יֵשׁ לָנוּ 

עַד שֶׁזְרוֹעוֹתֶּיךָ יִתְרוֹמְמוּ בַּרוּחַ,

עַד שֶׁהָאֵשׁ תְּכְבֶּה מִצִלְצוּל הַטּלפוֹן
                                  
וְאִשְׁתְּךָ תִּקְרָא לְךָ לַחֲזֹר

לְבֵית הָאֶבֶן, לַשֻּלְחַן הָאֲמִּתִּי.
 
 
בית שני
 
זֶה בְּסֵדֶר, הַבַּיִת קָשׁוּר לַעֵץ,

מְחַכֶּה לִי. אִלַּפְתִּי אוֹתוֹ

לֹא לִנְהֹם וְלֹא לְיַלֵּל

עַד שֶׁאֶבָּלַע בִּפְנִים.
 

 

בית שלישי
 
עִזְבִי אֶת הַבַּיִת הַכָּבוּי 

הַפִּילִי אוֹתוֹ מֵאֲחוֹרָיִךְ.    
                     
אִם תִּסְתַּכְּלִי מֵעַבֶר לַכָּתֵף

תּוּכְלִי לִרְאוֹת אוֹתוֹ:
 
מַאֲפֵרַת מַתֶּכֶת מַבְלִיחָה בֵּין הַעֵצִים, 

מוּקֶפֶת אֶפֶר.
 
 
 
 

 
 * אלה שירים לא אישיים — כתבתי כל מיני נשים וכל מיני בתים, וזה חלק מהשכונה

או במילים אחרות: 
זה לא "עלי"… למרות השימוש בגוף ראשון
אז תרגישו נוח לדבר חופשי בלי להזהר ברגשות האשה שבשירים…
רק ברגשות הכותבת  :)

 

 

 

19 תגובות

  1. יפה שילוב הבית בבית השיר, אכן הצלחת להפתיע אותי.

  2. שלושה בתים ואישה בלי בית, עם רמז אולי לחורבן הבית השלישי, ואין תקוה.
    מצד שני קצת כמו שיר החליל, מדמיינת אישה לוחמת שאחרי שתי התנסויות בלהיות אישה ולאלף בית, היא שורפת הכל מאחוריה ויוצאת לחיי נדודים מסעירים.

    • התכוונתי כמובן ל"שיר אהבה בדואי" (החליל הוא רק המכשף ולא שם השיר).

      • יעל גלוברמן

        אוהבת איך שיצרת המשכיות לכיוון הזה,

        אני לוקחת

        הן את הנרטיב והן את הדמות

        • ואני דווקא אהבתי שקראת לאלו שלושה בתים נפרדים שיוצרים שכונה. כך או אחרת השיר בעיניי מיוחד.
          אגב, השיר לא נשמע אישי כשקראתי אותו, בדרך כלל כששיר אישי נדמה לי שמרגישים.

  3. שלושה בתים שלמים והתחושה של שוממות.

  4. יעל גלוברמן

    אלה שירים לא אישיים — כתבתי כל מיני נשים וכל מיני בתים, וזה חלק מהשכונה

    או במילים אחרות: זה לא "עלי"… למרות השימוש בגוף ראשון

    אז אפשר לדבר חופשי בלי להזהר על רגשות האשה שבשירים…
    רק על רגשותהכותבת :)

  5. יעל, לבינתיים: אהבתי את הבתים הללו, שבולעים אותך, מתחרבים ומחריבים. (אני מדברת עליי, לא על הדוברת ולא על הכותבת:))
    ויופי של דיאלוג עם המיתוסים של "בית ראשון" "בית שני" ו"בית שלישי".
    אני באמצע הבישולים. אחזור מאוחר יותר לתגובה "רצינית" יותר. מקווה.

  6. אני מאד אוהבת את הבית הראשון והשני, כי יש שם האמיולנטיות שקימת באישה שרוצה את שלה ואולי חוששת שזה לא שלה ורוצה את הבית שאינו בית , אהבתי את התפוחים, אחזור ואקרא.

    • יעל גלוברמן

      כתבתי קודם לאומי, אלו סקיצות של דמויות ומצבים — אני באה מפרוזה, ויש לא מעט שירים שבהם אני עדיין מסתכלת במישהו אחֵר או "ממציאה". בלי מרכאות בעצם. לכן מעניין אותי איזו דמות ואיזה סיפור עברו — הרי יש פחות שליטה כשמעבירים סיפור באמצעים של שיר — ותודה על המבט שלך.

  7. יעל,נושא יפה הבית. כל השלושה רגישים ומעודנים.באחרון מקבלים מאפרה בראש.

    • אני מרגישה אותה נודדת כפויה, לא מסוגלת להיות בבית אבן או לתפעל מישהו בטלפון. היא לא יכולה לחיות בבית כזה, יש בטח יותר מאחת כזו בכל שכונה.

      בסדר מותק, שעה וחצי של זוג בכאילו שנקשור לענף ליד החוף פעמיים בשבוע, זה המקסימום של המשפחה האלטרנטיבית שאני יכולה לקחת ממך, כי אחרת אצטרך לשלוט ואז, איפוא אהבה איפוא רוך ואני בעוני מוחלט בנתינה!

      יש לו מפקדת בית, כזאת שמצאה לה מישהו שמתאים לה לנהל איתו חשבון בנק משותף ןלהיות קונפורמית עם גיסות וארוחת ששי אצל ההורים. יש כאלו בכל שכונה.
      זה לא תפקיד בשבילה, היא לא חיה על פוזות.

      אבל מרב שהיא מוצאת פתרון אלטרנטיבי שלא כובל, האדמה מתחת לבתים שהיא בונה כביכול, הופכת יותר חולית. היא צורכת פחות ופחות דמוי בית.

      בסוף מספיק עשן הסיגריה, כמה זכרונות ואולי לחייך לאנונימי באוטובוס, אולי עם פוסטר של מרלון ברנדו צעיר על אופנוע, כי היא בכל זאת גרה בדירה ביומי, כנראה בשכירות שלא להיות כבולה מדי. אז איזה פוסטר צריך בשביל הבמקום.

      בסוף המסלול היא כבר לא לוקחת חצאי שעות חטופות לאף נשואה, היא כבר לא צריכה,
      אבל הקונפרומיסטית של הבנין המשותף שבו היא גרה, בכל זאת לא נותנת בה מספיק אימון בשביל ספל קפה של שכנות. כל כך הרבה שנים היא עברה ערבים חמוצים וחיפשה אותו בטלפון כשהוא היה על החולות שעכשיו יש לה בעיקר קמטים מרירים והשותפות עם החשבון בנק שלו סידרה אותה, היא כבר לא סחורה גם לשוק העבודה.
      אז הכלפתי שצלצלה גם כן בלי.

      מה שאני רואה כואב כאן מכל כיוון, גם הוא.
      מי בכלל נתנה לו בית?
      הוא לוקח בשכירות ונאנח לחברים שלו שזה לא בית, שהוא חוזר אחרי הגירושין "לארבע קירות" ו"החיים זה לא זה".

      זה כואב. כואב לי לראות סביב. אני מרגישה את הסבל בתוכם, במי שמדברים אתי ובמי שלא מדבר, גם.

      אני לוקחת כאב אחר שלי ושותלת אותו בכאבים שאני רואה. לנסות לכאוב ולהבין.
      ככה אני קוראת את זותי מהשכונה.

      בתור מסקוליניטסית יש בזה בכל זאת משהו או שפיספסתי ואני מבצבצת לי דמעות "לא נכונות"?

    • יעל גלוברמן

      דווקא פחות מכאיב מלקבל את כל הבית בראש כמו בשיר 1 , לא
      :)

  8. יעל, הכול אישי. אני קורא את השיר הזה כשיר על בית אחד ולאו דווקא על שלושה בתים. ושוב, אין אלה שירי נוף. מה שחשוב לדעתי היא מערכת היחסים שבינו לבינה הנחשפת דרך המושג בית, כמו שקורה בהרבה שירים שלך. למשל, המילה טבעת וטבעות בעולם החושפת את הזוגיות. בכל אופן, כך או אחרת, אהבתי מאוד. אני חושב שהשירים הללו אוצרים סוד מערכת יחסים. רני

    • יעל גלוברמן

      נכון, הכל אישי. והקריאה שלך חכמה במיוחד.
      אני רק מדברת על העובדות בַּשירים (אלה ואחרים.) העובדות – לא אישיות כלומר לא נכונות כלומר מומצאות כלומר לא מחיי אלא ממוחי כלומר.
      ראיתי צורך לכתוב את זה, משום שיותר ויותר אני נתקלת בתגובות – ולאו דווקא בבלוג – שמתיחסות לשירים כאל "ביטוי עצמי" של חוויות אישיות (בינתיים הוציאו מן הכלל את הקבצן וגמדה בקפולסקי :) ) ואפשר גם להבין ממה זה נובע — ישנם שירים אישיים וישנם כאלה שלא, ובשני הסוגים אני כותבת בגוף ראשון/שני… אז חובת ההבהרה – עלי (אם זה בכלל חשוב.)

      אני חושבת לא מעט על מה שכתבת פה בעניין הבית, ובעניין הטבּעת. קלעת לאיזה דבר עמוק רני (ומאז טבעות מתפשטות באדוות על פני המים…) הייתי רוצה להפגש פעם – בָּאישי , על קפה
      יעל

      • שלושת הבתים הם בתים שאינם. הם לא את אבל יש לך עין לראות סוג מסוים של חסך ולהיות רגישה יותר לגביו.
        גם לו היית כותבת מחומר האישי ביותר זו לא את כשזה מפונה בשיר בגוף ראשון ב"שם המשורר". זה לא מכתב שלך שמדבר אלי. יש בו ממך.
        אולי את מבינה היעדר בצורת האין בית. זה שיר על הרבה אין. זה האין שהרבה מוקפים בו או שרויים בו. [יכול להיות שיש לך בטאבו שלושה בתי מידות], אבל משהו בחויה בא ממך דוקא.
        האם יפלשו לך יום אחד לביוגרפיה ויכתבו אותה כדי ללמוד אותך על רקע חייך? תסריט מזעזע וסביר, זה דבר שבני אדם עושים.
        כל דבר יחסו לך פרט לקבצן? הקלושר בקרטון הוא לא אותה חסרת בית? במובן שפה אני רואה סביבי בעיקר הומלסים.

        ארכיאולוג אולי היה נתקף אסוציאציה של שכבה של עשרה ס"מ וחמישה ראשי קיר היפותטיים עם שברים של כלים שלפעמים יש ביניהם קשר שקרא לו אולי בית הקרמיקה הרומית משטח F בעיר התחתונה.

        צריך לא לדעת כמה מזה זה את. לגשש.

השאר תגובה ל אביטל מהבלוג ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות ליעל גלוברמן