יעל גלוברמן
נולדתי בתל אביב, במרחק שבע דקות מן המקום שבו אני גרה עכשיו. בדרך עברתי ועצרתי במקומות רחוקים יותר, כולל הולנד (שנה) וארה"ב (עשר שנים.)
למדתי שנה ציור ופיסול ב"פריי אקדמי" שבהולנד וקולנוע באוניברסיטת תל אביב.
שני בני נולדו בניו יורק, ואנחנו חיים עכשיו בארץ, בעברית. מסתבר שאני משוררת, סופרת ומתרגמת. עד כה, פרסמתי רומן: מנענע את העץ (סדרת אתנחתא לספרות יפה, כנרת 1996) שני ספרי שירה: אליבי (תל אביב : הליקון לשירה חדשה, 2000) אותו הנהר פעמיים (תל אביב : הליקון לשירה חדשה, 2007) וספר שירה מתורגמת: תולדות הנשמה, מבחר משירי סטיבן ספנדר (תל אביב : קשב 2007). עכשיו אני עובדת על תרגומי שיריה של אן סקסטון, שייראו אור בספר בשנה הבאה בהוצאת "קשב" של רפי וייכרט. כדי לנוח מהטֵּרוף של סקסטון אני מתרגמת גם את ו.ה. אודן, הוירטואוז החכם והמרושע, ש- בניגוד לאן היקרה - שלט בעצמו, לפחות בכתיבה, בצורה מרשימה... ומרגיעה. תרגום אודן ייקח לי לפחות שנתיים שלוש, ואז אוציא את המבחר בספר.
התחלתי לכתוב לפני שידעתי לקרוא – הייתי משנה סיומי סיפורים שקראה לי אמי מגיל שלוש, כנראה לטובת הפי-אנדים שיאפשרו לי להרדם בלילה, ואחרכך התחלתי להמציא גם סיפורים משלי. מאחר שהתגובות של אמי טובת הלב היו מעודדות, המשכתי לענות אותה גם בהכתבת שירים שרובם ככולם היו בודאי פלגיאטים מורחבים משירי הגננוֹת. משם – עברתי לפרסומים בעתוני ילדים ובמעריב לנוער ומגיל די צעיר – 18 בערך – התחלתי לפרסם סיפורים ב"עכשיו" ושירים במוספי הספרות של העתונים היומיים.
מאז פרסמתי סיפורים, שירים ותרגומי שירה בהליקון, קשת, מאזניים, המעורר, ובמוספי הספרות של הארץ, מעריב ידיעות ודבר, כמו גם באתרים מקוונים כגון "עיין ערך שירה" של שרית שץ.
בעצם התחלתי בכתיבת פרוזה, והמעבר להגדרת ה"משוררת" מתרחש בשש השנים האחרונות.
לפני כן נראה לי שלכנות את עצמי משוררת זה כמו להשתמש ב"פילוסופִית" או לחילופין ב"מעשנת כבדה." מצד אחד, גדול עלי, מצד שני – נו כן...
ספגתי מספר פרסים לאחר פרסום "אליבי" – ביניהם פרס אקו"ם לשנת 2000 ופרס מפעל-הפיס לשירה 2002 . נראה אם "אותו הנהר פעמיים" יקצור פרס כלשהו.
בשנים האחרונות התחלתי להשלח לפסטיבלים בינלאומיים לשירה ולפרסם בכתבי עת ובאנתולוגיות בחו"ל, ושירי תורגמו לשפות שונות - כגון אנגלית צרפתית וגרמנית, ומשונות - כגון מקדונית, סלובקית וגאלית. אני א ו ה ב ת לראות שיר שכתבתי בשפה שאין לי מושג איך לקרוא. זה קצת כמו לצאת לרחוב בבגדים מתקופה אחרת. ולקבל שריקות.
פרסומים אחרונים בכתבי עת זרים:
Notizen zu einer Kuste (October 2007), אנתולוגיה ראשונה (!) לשירה ישראלית בשפה הגרמנית Poetry Wales (Summer 2007), כתב עת וולשי לשירה. אחד הדברים שאני אוהבת ועושה יותר ויותר, הוא לתרגם שירה.גם בזה התחלתי לעסוק רק בעשור האחרון, לאחר פרסום הרומן. המשוררים שהרביתי לתרגם הם בלייק, סווינבורן, ויליאם בטלר ייטס, ו.ה. אוֹדן, סטיבן ספנדר, דילן תומאס, אליזבט בישופּ, רוברט לוואל, ג'ון ברימן, טד יוּז, סילביה פלאת', אן סקסטון, אדריאן ריץ', דרק וולקוט, שיימוס היני, צ'רלס סימיק, אורסולה פאנתורפ', תום גאן, צ'רלס רייט, פרנץ רייט, דניס ג'ונסון, סימון ארמיטאז', לואיז גלוק. יש עוד, אבל.
כן, ככה גם אני מרגישה, זאת העשיה המשותפת, וההקשבה …
סוד הקסם
להתראות טובה
הי טובה, רוצה נענע בתה?
האמת, לא חשבתי שזה יתפוס אותי בצורה כזאת. נכנס לגמרי לחיים.
כמה זמן את פה?
מברוק, יעל! שיר שממש עושה חשק לצאת החוצה.
מבטיח ג"סטה דומה כשאהיה גם אני בן חודש.
שיט, נגמר לי המצית. תביא אש.
הקטע הוא, שחשבתי לצלצל אליך ולקפוץ להליקון ואני לא. מרגישה ששומרים על קשר דרך האתר… מסוכן לידידות?
לא לידידות הווירטואלית
יא דייקן.
העתקתי לי את המסה המשובחת על העישון לפייל מסות ששוה לשמור.
להתראות!
כל כך אמיתי
מזל טוב יעל. אכן ממכר ומפתיע ומעניין מאוד.
והשיר – היטבת לתפוס את הרגע .
אשרי מי שמוצא חסד כך ברגע קטן.
הי מיכל, מסכימה למילות התואר, אלה השלוש שהייתי בוחרת למרות שמרגיז כבר התגנב פנימה גם…
מפתיע בטח יעבור, ומעניין אני מקווה שגם — מה עם הממכר, זה יורד עם הזמן?
אם יש לך נטיה קלה להתמכרויות אני חוששת …
יש…
כן, יש בקרים כאלה. תודה לאל.
יומולדת שמח והרבה שוקולדים (וירטואלי הכל, אבל מהלב). העישון העלה כבר עוד טבעת ב"מסע הצלב":
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2856&blogID=182
גם אני חשבתי על זה לא מזמן. הידידות הוירטואלית הזו נורא מוזרה. חשבתי על כל בתי הקפה האלה (כסית, תמר) שם כולם נפגשו, ועל חילופי הרעיונות של סארטר עם קאמי וז"נה וכל הג"מעה הפאריזאית.
אולי עדיף בלי לראות עיניים, פנים, גוף? אולי לא… אולי נעשה מפגש אמיתי פעם? אולי לא…
בינתיים קבלי מצית, מזמינה אותך לעוגה.
בא לי מאפין, בואי נתחלק. איזו עוגה הזמנת?
את יודעת, אני הספקתי לטעום בתי קפה ספרותיים. כשהייתי בת עשרים ישבתי בכסית ובפינתי ולפעמים בטעמון בירושלים. אני זוכרת כמה בער לי להוציא ספר כדי שלא יחשבו שאני רק ילדה פעורת עינים… גם אחר כך זה נמשך, אבל נעשה הרבה פחות זוהר. עכשיו זה חסר, מאוד חסר בנוף העשייה הספרותית בארץ. היה טוב אילו הבלוגיה היתה עוד מקום מפגש כזה, מקום נוסף ולא תחליף. יש פה ושם בתי קפה שבהם נפגשות קבוצות, אבל אף אחד מהם לא מדליק אותי. ואני נדלקת בקלות…
יפה
תודה דפנה, וכיף שהזמנת אותי להשתתף בערב אהבה וכישוף אחרי הפוסט "מכשפות."
השיר הזה מקסים לחלוטין, ויש בו משהו אופטימי ומשמח שעושה חשק להמשיך לחיות.
וחוצמזה- מזל טוב ליומולדת חודש:)
שמחה שאת פה עם השירים המקסימים והאישיות הלחלוטין כאן . נהנית מהתגובות שלך גם.
אני מרגישה הרבה פעמים שפגישה אינטרנטית יכולה אם רוצים להראות את הצד היפה שלנו . ופה בבלוגייה את הנשמה היתרה של האנשים המיוחדים שפה. זה לא סתם. ערך מאוד מוסף ומוסיף.
שמחה מ א ו ד שאת כאן.
וזו נקודה נכונה, פה אנחנו נפגשים רק בפן אחד, זה היפה. אולי זה גם מה שיפה.
תודה תודה. לא היה פשוט למצוא שיר של שמחה שאוכל לשים פה כדי לחגוג.
למה קשה כל כך לכתוב על דברים שמחים בשירה? ושיֵצא שיר ט ו ב ?
שווה דיון.
שיר מקסים. וכל עוד הציפור האמיתית צייצה לך, ולא הלפטופ האיזון נכון.
לא היתה ציפור.
היו רגעים כאלה בבקרים כאלה.
הציפור הופיעה לי בשיר, לא בחלון.
זה פחות אמיתי בעיניך?
הנמשל אותו דבר,
הופיעה לך בשיר ציפור, משהו חי, חופשי אוורירי, ולא מסך מחשב אלקטרוני
זה נכון. מדהים, החלון הזה של מסך המחשב. נפתח לכל הנופים, ממטולה ועד לַשאול.
מזדהה ומסכימה — עם השיר והסיפא. יום בלוג-לדת שמח.
תודה אומי, יצא שיש פה ממש יום בלוג-לדת, זו הרגשה טובבבבה
גם בשבילי הבלוגייה הזו הפכה לסוג של בית, של מקום לשלוח מלים ולקבל מלים ולהתחכך בכותבים ולעשות דברים וליזום פרויקטים (היה פה פרויקט תרגום מוצלח לא מזמן) ובכלל.
והשיר, שקורא לקום מתוך הערפל, בכלל שבה אותי (במיוחד שבימים האחרונים אני באמת קם עם אור ראשון). אני מרים כוסית (מותר, נכון?) לעוד חודשים רבים בבלוג-קפה שלנו!
מותר, מותר. תמזוג גם לי.
כיף לפגוש אותך כאן!
מזל טוב יעל שיר מקסים , כל יום מחדש נעמוד מוקדם במרפסת ונתחיל
כל הזמן מנדנדים לנו לא להתמכר, איך אפשר שלא כשיש סוף סוף מקום בבית הקפה של הבלוג , אגב אני מזמינה הפוך חזק על בסיס מים, בכסית לא התעסקו עם בסיס, . לא היה שם לחם, לא העזתי לשבת שם אבל עשיתי סיורים הלוך ושוב , מציצנות על הבוהמה, אני מזמינה סברינה עם הדובדבן בקצפת, מי רוצה להתחלק?
מתה עליך. בחיי.
באמת לא היה לחם בכסית?
איך חוצים דובדבן לשניים
ברשת?
למשוררים לא היה לחם, היו עוגות
אולי, אני לא בטוח: אם כותבים "חוצים" אז לא צריך להוסיף "לשניים", כי חוצים זה מחצי. מצד שני אם כותבים רק "איך חוצים דובדבן" זה נשמע חסר, גבוה מדי. תשבי יתרץ.
וואו. הגהות לתגובות! אתה מדליק.
צודק בעניין החוצים לשניים, וצודק בעניין הסיבה לכך שכתבתי בכל זאת: משלב שפה שמתאים לתגובה, נראה לי. שפה דיבורית…
ככה (לא כותבת פה "כך")הייתי כותבת גם בדיאלוג בספר.
איזה שיר יפה ובראשיתי כזה. הכול מתחיל בו, והוא ממצה הכול.
טוב, אז אני אתחיל במקיאטו, ובמד כמה עוגיות. אחר כך יכול להיות שאקח סנדוויץ פרושוטו. יש פה אוכל לא כשר?
אה,אתם מקבלים פה אשראי?
יש גם פינה ללא מעשנים? הרי לא אוכל להיפגש עם אמירוש, העשן יצמרר את עיני.
ואגב, בתי קפה ספרותיים. אנחנו בראשית ימי שופרא, ישבנו בהתחלה בימי שישי, אמצע שנות השמונים, בקפה בבית הסופר. אבל היו שם הרבה אנשי ספרות מבוגרים שהסתכלו עלינו מלמעלה, אז אילן מצא יווני אחד בדיזינגוף, שהיה לו קפה בשם טברנה, באיזו חצר מאחורי חנות. הרבה ערבים בילינו שם.
ליד כסית הייתי עוברת כנערה בדרך מהים. הקשישים הביטו על הביטו תחילה.
היום אני בעד בתי קפה וירטואליים. ככה אני יכולה לפגוש באמיר בלי לקטוע לו את הבדל.
מה הבעיה יעל, שניים אוחזים לביס
כשאוכלים לחפ לא כותבים, הם אכלו עוגות חול, יין קוניאק 777 , ניגוב חומוס לא היה באופנה, ובעיקר רבו ביניהם
כן, מה שהיה זה בעיקר אלכוהול. והמריבות היו קו-לו-סליות. אני זוכרת שרעדתי וחיכיתי שאתבגר כבר ואחכים (בעצם – שאתקשח, אבל זה לא מה שחשבתי אז)כדי שאוכל לענות. פעם עמוס קינן השתלח בי כמו מטורף בגלל משהו שאמרתי. זה היה על גבול המפחיד, למען האמת. עד היום אני מגלגלת תשובות בראש.
וואו 777! איזו עתיקות! עושה חשק לכוסית. מי מזמין?
עלי.
שירת ימי הביניים עדיין לא קראו לי…
תודה.
שירת ימי הביניים היה בגלל התגובה שלך, "העתיקוּת" של ה777 , אני מקוה שזה ברור שלא בגלל השירה…
טקילה?
להקפצה!
יש המון לא-כשר. פרושוטו כמשמעו.
ואנחנו חיים פה על אשראי… נותנים קרדיט חופשי.
ולא צריך פינות, יעל. זה, נדמה לי, הרעיון… מקווה שתסכימי.
חבל שלא נפגשנו בדרך לכסית. אולי הייתי סוחבת אותך פנימה. את קפה בית-הסופר הפסדתי לצערי, הייתי בשנות השמונים, כל עשר השנים, בארה"ב. מי ישב שם אז? מעניין, כתבי לי
ו – תודה שערכת את עצמך בשורה האחרונה. או בעצם חבל. די קולע שתכתבי – "בלי ש א ח ת ו ך לו את הבדל"…
טוב שהבדל בטוח. יש משהו מרגיע וג"אנקי למדי בקפה הזה, אבל עדיין לא התרגלתי. כמו חטיפי מציאות.
כמה חטיפים אתה יכול לצרוך בלי לחטוף כאב בטן!
טוב, זה אתה.
אצלך זה גרנולה, אצלי זה חמין.
לוקחת כמה ימים חופש מפוסטים כדי לעכל..
מזלטוב! אצלי או אצלך?
אצלך.
זוכר, המעלית שלי צרה עליך.
מביאה נענע לוודקה.
יעל, איזו טראומה וואו, אני לא העזתי להכנס, פחדתי מהם, חוץ מזה הייתי ביישנית, מבוהלת מהחיים המוחצנים. היית כֵּלָה אם העזת להיכנס .
הוכנסתי, למען הדיוק. לא מגיעות לי התשבחות על אומץ. פרסמתי סיפור ראשון ב"עכשיו" כשהייתי בצבא, ואז הכרתי כל מיני סופרים ומשוררים, זה קרה די מעצמו. המשוררים, אגב, היו הכי מפחידים. עד היום משוררים מתנהגים זוועה יחסית לאמנים אחרים שאני מכירה. לא כולם, לא כולם. ובטח שלא פה.
כן הגווארדיה ההיא היתה אלימה מאד, כיום השתפנו החברה? או שזה בגלל שאין מקום קבוע להשתוללות, חוץ מזך…
עדיין אלימים החבר"ה. רק שפחות חבר"ה.
למה פחות, למה?
תקפצו לנסיך הקטן מדי פעם.
מי יושב שם עכשיו?
גם אני לא הייתי רוצה שהבוהמה תצביע עלי, אז אני לא אצביע עליה. מי שרוצה שיגיד אני. חלקם רבי מעללים, נמצאים בכל מקום. בשביל הוויכוחים צריך להגיע ביום שישי, בשעת צהריים. אני מעדיפה את משמרות הלילה בהן אפשר לפגוש את הבוהמי עם התמהוני עושים גרוטסקה משובחת לבעלי זיקה.
שלי, שאלה פשוטה, עדכון כדי לדעת אם בא לי לבוא…
לא חושבת שצריך להזהר משמות…
אני תמיד שואלת, ושואלים אותי.
הרי הדברים האלה ידועים בדרך כלל…
נו? קיבלת את המכתב ששלחתי לך?
לא!
אכפת לך לנסות שוב?
טוב ששאלתי. זה עוד מאתמול. אשלח שוב.
"המסר נשלח בהצלחה"
הי שלי,
לא מגיע…
שולחת לך את כתובת המייל שלי
yael_gl@netvision.net.il
אהבתי.
כמעט עושה חשק לקום מוקדם בבוקר ..
בעצם לא "כמעט", עושה חשק לקום מוקדם בבוקר.
וכן, זה בית קפה נפלא ליוצרים.
יש משוררים, סופרים, ציירים, פסלים, אנשי-מילה, מצחיקנים, צלמים, ויש שמשלבים.
מיוחד פה.
לגמרי.
עוברים לדי-קאפ? לא החזיה, קפה.