אוקיינוס הקברניט

       פרק ראשון מתוך: נפגש באמצע הדרך, רומן מאת יובל בן עמי, הוצאת זב"מ 2008 1. וֵנֶטוֹ     לפנות בוקר, בגשם שאלהים עוד לא ברא, ירדתי מן הרכבת בתחנת סַנְטַה לוּצִ"יַה, ספרתי עד שלוש והתחלתי לרוץ לעבר הגטו. אף כרטיסן לא עלה לקרון בין מֶסְטְרֵה לונציה. לא נתגלה שאין לי כרטיס. הללויה, חשבתי, הללויה.     ההלולויות התחלפו ...

            כמה מאיתנו מסוגלות לוותר על לידת ילד למטרת פיסול פסלים,  הפקת סרטים, כתיבת ספרים, יצירת ציורים? כביכול אין הדברים עומדים  במשקל שווה זה מול זה. האם הלידה עומדת כקונפליקט למעשה  היצירה האמנותית? ראיון עם שלוש אמניות – שרון גלזברג, אביה בן דוד ודפנה שחורי. מאת חגית גרוסמן השגנו את הזכות להיות סחוטות תמיד בספרה "פחד חמישים" מסכמת אריקה ג"ונג ...

    לְאֲחַר מוֹתוֹ, הוֹצִיא אַבִיו לָאוֹר אֶת סֶפר שִׁירַיו, כָּרוךְ בכריכָה אָפוֹרָה עִם צִיוֵּרי פֶּחָם קוֹדְרִים. וִיתַרְתִי עָלַיו! לֹא יכוֹלְתִי לִקְרוֹא בּוֹ מוֹתוֹ חסָם אֶת האויר וְחֶבֶל הַתְּלִיָה הוּטָל רָפוּי בָּפַּח, עוֹדֶנוּ חַם מִלְפִיתַת צָוָּארוֹ שֶׁל מְשׁוֹרֵר צָעִיר וּמְשׁוּלַח שֶׁהִתְאֲהֵב בְּקָלוּת יְתֵרָה בְּנַעָרָה עם הַשְׁקָפָה שְׁחוֹרָה וְזֵהָה לְשֶׁלוֹ שֶׁרָדַף אחרֵיה בִּרְחוֹבוֹת תֵּל – אָבִיב בְּנִסָיוֹן נוֹאָשׁ לִפְטוֹר אוֹתָהּ מֵעַצְמָה ...

  זֶה חָיַב לִהְיוֹת דִּבּוּר אַחֵר כְּמוֹ טָעוּת אֲבַל לֹא זֶה חָיַב לָבוֹא מִן הַיוֹפִי כְּמוֹ אוֹ בֶּאֶמֶת אֲתָּה צָרִיךְ לָתֵת לָזֶה לִהְיוֹת אָחֶרֶת דִּבּוּר עִם תָּקָלָה מָשֶׁהוּ שֶׁלֹא מַצְלִיחַ לְהֶרָגָע הַפְרָעָה מוּסִיקָלִית שֶׁנִסְדֶקֶת בִּתְנוּעָה מְתוּנָה כְּמוֹ אֲהוּבִי שֶׁשָׁקָע בְּכוּרְסָה עָמוּקָה עַל בִּימַת תֵּאַטְרוֹן צְדָדִי, בִּרְחוֹב פִּנְסְקֶר. לְצִדוֹ נִגֵן גִיטָרִיסְט אָדֹם שֵׂיעַר. יוֹתֵר מִכָּל הוּא רָצָה לִהְיוֹת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ יוֹתֵר ...

        בּלַיְלָה רָאִיתִי אוֹתְךָ מִבַּעָד לְמַסָךְ חשֶׁכָה וְחלַמְתִי שׁיֵשׁ לִי חִיוּךְ. רֶגֶשׁ חַם חָלף בְּגוּפִי וְאהבַתְךָ אֵינָה נִרְגָעָת רַק עֵינֵיךָ, כְּכַפְתוֹרֵי מָעָלִית שֶׁנִתְלֶשָׁה מִכְבָלֵיהַ, כָּבוּ. מְעַל גּג בֵּיתִי יָנוּע קוֹלְךָ וְאֵמָשׁךְ כּצֵל סְבִיב אהבָה כְּמוֹ אז, בִּלְחָשִׁים ילֶד מְשׁוּגָע מְכָבֶּה אֶת הכּוֹכָבִים. אךְ אִם תָשׁוּב לַחְרוֹף בְּגוּפִי אֵמְחֶה אֶת פניךָ כְּרוּח שוְא וְלא אֵחְזֶה עוד בָּכּוֹכָבִים אַחַר ...

      רחוב דיזנגוף. בית קפה קטן. חומרים חסרי אונים אוספים את כל הצרופים להוכחה שהייתה כאן יש. ישות חיה, למרות שטעם שפתיה מריר. ואם תאוה תכניע את רוחה לגוף ותשתקף  על קיר הזכוכית, מלפני השמלה,  המים יעמדו, אך הרחוב ילקה בבהלה. כי גם הילדים ממקום מים עומדים  יונקים תאוה מתוך ארנקים בְּקיקים והסחורה מזהירה, שמלה, נעל, סימנים להתגברות על האֵינות. ובשולי הכביש  אישה פורשת ...

  אני חוזרת לחודש מאי 1937 מאת שרון אולְדז אני רואה אותם עומדים בשערי הכניסה לקולג"ים שלהם, אני רואה את אבי מהלך בנחת ויוצא מתחת לקשת הבנויה אבן חול צהובה, את הרעפים האדומים נוצצים כמו טסיות דם כפופות מאחורי ראשו, אני רואה את אמי וכמה ספרים קלים לצד ירכה עומדת ליד העמוד הבנוי לבנים זעירות ושער הברזל המחושל פתוח עדיין ...