דיוקן האמנית כאם צעירה- ראיון עם שלוש אמניות

 

 

 

 

 

 

כמה מאיתנו מסוגלות לוותר על לידת ילד למטרת פיסול פסלים, 
הפקת סרטים, כתיבת ספרים, יצירת ציורים? כביכול אין הדברים עומדים 
במשקל שווה זה מול זה. האם הלידה עומדת כקונפליקט למעשה 
היצירה האמנותית?
ראיון עם שלוש אמניות – שרון גלזברג, אביה בן דוד ודפנה שחורי.

מאת חגית גרוסמן

השגנו את הזכות להיות סחוטות תמיד

בספרה "פחד חמישים" מסכמת אריקה ג"ונג את דרכה המפותלת כסופרת וכאם ובעמוד 
210 היא כותבת: "אף כי עלצתי ביום הראשון להריוני, עם הזמן נתקפתי פאניקה. כל כך 
הפנמתי את האו/או של האישה המשכילה (התינוק או הספר), שנתקפתי ספקות 
משתקים לגבי יכולתי לעשות מעשה לוליינות זה". 

כבר זמן רב שהתברכה האישה המשכילה בתאוריה הפוכה לזו של האו/או, והיא 
דרך הגם/וגם. עבור נשים יוצרות רבות, אשר האומנות היא חלק בלתי נפרד 
מזהותן, אין דרך אחרת אלא להיות גם אמנית וגם אם, גם יישות עצמאית ולעתים 
גם רעיה מסורה. לכאורה אין הדברים עוד סותרים זה את זה.
אולם האם זו באמת ברכה? האם אין זו בעצם דרך אשר גורמת לאשה להפוך למין 
מרבה רגליים מותש אשר אינו מצליח להשיג טוטאליות ולו בתחום אחד. עבור נשים 
אשר בתחילת חייהן התמסרו באופן מוחלט ליצירתן, הטוטאליות היא הדרך היחידה שהן מכירות ושואפות אליו. אך כעת, לאחר חלוקת מרצן לתחומים נוספים, תובעניים לא 
פחות, הולך ונוצר בנפשן משבר זהות חריף המוביל לתסכול ואפילו לדכאון מתמשך.

אריקה ג"ונג כותבת שלאחר לידת ביתה הבכורה והיחידה, היא שילשה את 
מכסת העבודה והתמידה בה: "התינוקת הואכלה כל הלילה והספר כל היום. 
הפקתי יותר עמודים, לא פחות. אולי פחדתי שכשרוני ייספג לתוך האמהות. יום 
יום העמדתי השערה זו למבחן. כמו אחרות בנות דורי הדפוק, היה עליי להוכיח 
יותר מדי – לעצמי, לאמי, לכל הגברים שאמרו שהדבר בלתי אפשרי. היה לי 
צורך להוכיח שאמי שגתה ושנשים כן יכולות לעשות הכל. "השגנו את הזכות 
להיות סחוטות תמיד." כך התלוצצתי."

התסכול המרכזי שתקף אותי לאחר לידת בתי, מלבד לשינויי הגוף וחלוקת הזמן 
המלחיצה שבין הנקה לכתיבה, היא העובדה שמאז ראשית דברי ימי האמנות, 
היו אלה אמנים גבריים שהכתיבו את הדרך וזכו להכרה. בעיקר מפני שבמשך 
שנים כה רבות הודרו נשים מלימודי אמנות רשמיים. מחשבה זו עדיין מקוממת אותי 
ובעיקר היום, לאחר פריצת הדרך הנשית אל תחומי האקדמיה. אך גם לאחר שמעמד 
הנשים הצליח להתבסס במגדלי השן עדיין היה עליהן להתחרות במודלים גבריים ולדמות את עצמן להם. עובדה שלא התירה להן לגבש זהות נשית שלמה אשר מממשת 
גם את מיניותה.

היום אני מוקפת בנשים יוצרות ומוכשרות  אשר מתמרנות בין אמהות ליצירה עד 
תשישות מוחלטת, בין הבית לסטודיו, בין חיים ציבוריים בהם נדרשת 
מהן פרסונה כריזמטית צלולת מחשבה, פנאי רב והתמסרות, לבין חיים פרטיים 
תובעניים ומתישים.

היום אני חושבת שזו מלחמה

שרון גלזברג, 32, אמנית פלסטית, בוגרת המדרשה והמכון לאמנות של סן 
פרנסיסקו ובעלת תואר שני בהצטיינות מאוניברסיטת חיפה. זוכת מלגת קרן 
שרת. הציגה בתערוכות יחיד וקבוצתיות ברחבי עולם. תערוכתה האחרונה "אגמים" 
הוצגה בגלריה:"טבי דרזנר". אם לאלה, 3 ולאומרי, בן שבעה חודשים, רעיה ליובל ארז, 
בימאי ועורך סרטי קולנוע.

איך את מצליחה לשלב בין אימהות ליצירה?

יש לי מטפלת, שזה משאיר לי חמש שעות בהן אני הולכת לסטודיו או לפגישות. 
כשאומרי היה ממש קטן המטפלת באה אתי ומיד לאחר הפגישה ישר יצאתי 
להניק אותו.

זה נשמע אידיאלי.

כן. גם כשעשיתי פסלי חוץ המטפלת באה אתי ועם אומרי, אז לפעמים הפסקתי 
באמצע העבודה ועצרתי להניק אותו ואז חזרתי לעבוד.

איך הנוכחות האבהית עוזרת לך?

בהתחלה כשאומרי היה ממש קטן, יובל לקח את אלה לגן והחזיר אותה. אבל 
אחר כך הוא חזר לעבודה. הוא משתדל לחזור לשעת המקלחת וארוחת הערב, 
לא תמיד זה מצליח אבל הוא משתדל. כל מה שאני מרויחה הולך למטפלת 
ולמנקה, כל השאר נופל על יובל. עליו יש נטל הרבה יותר גדול מבחינת הפרנסה.

את גם מלמדת.

כן. פעם בשבוע ב"מנשר", במחלקה לצילום, קורס שנקרא: חלל שמתרכז באיך 
לחשוב מחוץ לקופסה, מחוץ לריבוע, במעברים מדו מימד לתלת מימד, לוידאו, 
לפיסול. היום אני מרגישה תשושה כל הזמן. אבל זה כמו ביצה ותרנגולת. כשאני 
יוצרת נוצר עבורי כוח חדש. מה שהכי הפחיד אותי שילדתי זה  להפסיק לעשות. 
כי אז הכי קשה לחזור. לכן העדפתי לעשות קצת, כדי לשמר את האנרגיה. אבל 
אחרי שבעה חודשים זה הביא אותי לתשישות. ברגע שמפסיקים יותר קשה 
לחזור. כמו שמפסיקים לעשות ספורט, אז יוצאים מכושר.

את מצליחה לשלב את בתך ביצירה שלך?

הרבה מהיצירה שלי כרוכה בלצאת לטבע ולמצוא לוקיישנים מעניינים, אז באופן 
קבוע בשבת, אנחנו נוסעים כל המשפחה ואני מצלמת ואוספת חומרים. ככה 
הצלחנו לשלב הכל ביחד. למשל יש תמונות מאוד יפות של אלה שהיא כולה 
מרוחה בבוץ, אחרי שנסענו לאסוף חמרה בדרום. בזמן שאספתי את החמרה 
היא התפלשה לה בבוץ ונורא נהנתה. כשילדתי את אומרי אז הגלריסטית שלי, 
כשביקשתי ממנה לסדר לי פגישות במוזיאונים, כל הזמן אמרה לי: מה את בלחץ 
לעשות אומנות ופרוייקטים חדשים? זה זמן שאת אמורה להנות ממנו ולהשאר 
בבית עם הילדים. האמת היא שאני חושבת שאני לא יכולה להשאר רק בבית, 
אני מרגישה שאני חייבת לעשות. מצד אחד יש את הדרייב שלי ליצירה ומצד שני 
יש מקום של תסכול מאוד גדול.

האם האמנית הטוטאלית שהיית כשלמדת בסן פרנסיסקו חשבה שאי פעם 
היא תהפוך לאמא?

הייתה לי פנטזיה שאני אהיה אימא והכל יהיה אותו דבר. שפשוט יהיה לי תינוק 
על הגב. אבל אחרי הלידה של אלה הבנתי שזה לא עובד ככה. בגלל זה היה לי 
דיכאון מאוד גדול. אבל עם אומרי הסקתי כבר את מסקנות העבר, אז אני יותר 
מאוזנת מהבחינה הזו. אני לא יכולה להגיד שאני עושה אומנות באותה טוטאליות 
שעשיתי כשלא היו לי ילדים, כי אם הילד שלי חולה אני לא עושה אומנות באותו 
יום. אבל אני כן כל הזמן חושבת על זה.

האם ההריון היה אמירה שאת אמנית שיכולה להיות גם אימא.

תמיד ידעתי שאני רוצה ילדים, פשוט לא ידעתי מה זה אומר. לפני הלידה יש בעיקר 
פנטזיות על איך שזה יהיה, אבל גם אומנות זו פנטזיה.

 

צריך לשרוד ולהחיות את היצירה

אביה בן דוד, 33, אשת אשכולות, משוררת, סופרת, כותבת ב"ידיעות אחרונות", 
מולי"ת הוצאת סטרא אחרא ועורכת את כתבי העת "גרופא" ו"03", דוגמנית הבית של 
המעצבת דורין פרקנפורט, בעבר הקימה את בוטיק השירה "פואמה" בדיזינגוף סנטר, 
מפיקה את אירועי "שוק קולטורה", למדה תסריטאות והפיקה את הסרט הראשון 
שכתבה "סמנטה", גרה ביפו עם בנותיה ג"ויה,9, ודוריאן,5, ומגדלת כלב ומספר הולך 
וגדל של חתולים.

איך את מצליחה לשלב חיי יצירה כה פעילים עם אימהות?

כל צד סובל בהתאם. פעם האמנות פעם האמהות. המצפון לוקח בכל פעם צד אחר. 
לפעמים אני חושבת שיבוא יום והן תאמרנה שהקדשתי את עצמי לפנטזיה, שלא הייתי 
אם למופת, שהתנאים היו מוזרים כמו גם החברים והיצירות, שהכל, מה שזה לא יהיה, 
קרה רק בגללי, שלא סיפקתי משפחה קונבנציונאלית ושעשיתי את כל הטעויות. הצדק 
יהיה איתן. אבל גם אם את חושבת שאת עושה הכל כראוי קיים הסיכוי שזה לא יספיק 
או יספק והאשמות הן חלק מחוויית ההורות בשלב כלשהו. קיים גם סיכוי שהן תחשובנה 
שהתנאים היו מעניינים והסביבה מאתגרת ויצירתית ושהייתה להן את האפשרות 
להיחשף ליוצרים מעניינים או לתרבות ומידע לא חיוני ושאני בסדר בסה"כ. כך או כך 
אני לא מקריבה את עצמי בשם ההורות או בשם האמנות.

את יכולה לתאר את סדר היום שלך?

העבודה שלי מאפשרת לי לסדר את היום בהתאם לנסיבות. אני משתדלת לרכז את 
העבודה בשעות הבוקר כשהילדות בבית הספר ואני נעזרת לא מעט בבייביסיטר. 
האמנות, לרוב, נדחקת לשוליים.סדר היום מורכב מעבודה, כתיבה או הפקת פרויקטים 
אישיים ולימודים. למזלי הבנות שלי כבר גדולות ואני משמשת להן רק כאשת תחזוקה. 
להכניס אותן לאתר כזה או אחר, להכין ארוחות או כיועצת לענייני חברים/חברות ואם 
הן ממש לא מוצאות תעסוקה הן מגלות אותי מחדש ואנו צופות בסרט, יוצאות לטייל או 
שאני מספקת להן תכנים על הפרויקטים האמנותיים שלי. או שהן שוב מאבדות בי עניין 
או שהן לוקחות חלק אקטיבי (כמו למכור ספרים או לתת לי ביקורת על העבודות שלי). 

את מצליחה לשלב את בנותייך בחיי היצירה שלך?

אני מגדירה את בנותיי כיצירה הכי מוצלחת שלי. אין ספק כי השילוב בין הורות 
לאמנות קשה. אבל העניין הוא גם כלכלי. אם אתה אמן מצליח או לחלופין אם יש לך 
כסף (במילים אחרות אם אתה עשיר מספיק או שיש לך הורים אקטיביים ואפילו בן זוג 
תומך), אפשר להיעזר במישהו קבוע שיגבה אותך ואז השאלה לא רלוונטית. הקושי הוא 
להיות לבד, כשאתה מוגדר כאמן שוליים או כזה שהאמנות שלו לא כלכלית ועדיין 
להצליח ליצור. בכל מקרה הילדים גדלים והמרחב האישי בהתאם. אז צריך לשרוד 
ולהחיות את היצירה עד אז.

 

בזכות הסדק הזה ששבר את הכלים וזעזע את האידיליה

 
דפנה שחורי, 40, משוררת ומבקרת ספרות, אשר ספרה הרביעי: "גולדפיש" עומד 
לראות אור בימים אלו בהוצאת "כרמל-עמדה", אם לשתי בנות, מרווה,13, ונעמי, 10.

האם את מצליחה לשלב בין אמהות ליצירה?

אני חושבת שתהום חוצצת בין שני ההרים הגבוהים הללו: האמנות והאמהות. אני עצמי 
חיה במין פיצול תמידי כזה כי אני משכנת בתוכי זו לצד זו שתי הוויות וזה ממש לא קל. 
אני חושבת שמה שמעצים את הקושי הזה היא גם העובדה שאני מגדלת את שתי הבנות 
שלי לבד. זה מתחיל בדברים קטנים כמו המפגש הבלתי אפשרי בין העולם של הילדות 
(חברות, פעילויות בבתי ספר, שיחות עם אמהות, הכנת ארוחות, סדר יום או עזרה 
בשיעורי בית) לצד עולם האמנות, לצד חברים שהם אמנים שלרבים מהם אין ילדים 
והצורך ליצור ששואב ממני המון אנרגיה, ה "לא נורמליות"  הזו שבלעדיה לא מתקיימת 
יצירה.

מה יוצר עבורך המפגש בין שני העולמות השונים?

המפגש בין שני העולמות השונים והלא אורגניים מוליד חיבור מעניין ויוצר איזון. כל 
זה יכול להישמע אולי סטיגמטי אבל זה ממש ככה. אני חייבת להודות שקורה 
שאני גם מרגישה תחושות של קלסטרופוביה, בעיקר בתקופות של השראה גדולה  או 
של רצון להתמסר נטו לאדם מסוים או לחומרים שרחוקים מעולם האמהות ואז תמיד 
מגיעה שעת הצהריים ואז הן פותחות את הדלת ואז היום- יום פולש פנימה ומשתיק 
ומנרמל את הבהילות של הכתיבה. בטח שזה מוליד תסכולים. אבל מצד שני מפחיד אותי 
בכלל לחשוב מה היה קורה אילו לא הייתי נהפכת לאמא. כי אז במה הייתי נאחזת?

מה היא האמהות בשבילך?

האמהות בשבילי היא כמו תמרור עצור לפני הגלישה. האמהות היא כרטיס כניסה לכאן 
ועכשיו. היא תעודת שפיות. היא משקולת שמשאירה על הקרקע לטוב ולרע. הרגעים 
הנעימים הם בשעות הערב לפני השינה אחרי מקלחת שאני שוכבת עם נעמי, הבת 
הקטנה שלי, במיטה שלה בתוך המצעים המצוירים בדמויות כפו הדוב אני מאושרת 
להשתכשך בעולם הזה. אלה הרגעים בהם מתרחש החיבור בין השירה לאמהות ושבא 
ליד ביטוי בשירים מעין אלה:

"מתחת לנהר הוילון
בתוך עננה זכה של טרם שינה
ובעיצומן של הרפתקאות השועל המהולל
אתי החפירה הנוראים והדחפורים האיומים
היא שלפה אותו לפתע מעל הארון ואמרה
זה אלון
בובה ג"ינג"ית זעירה
חיתול שחור צובע ברישול
עגבות פלסטיק קשות
מיד אספתיו אל בריכת כפות ידי
מחשיכה עליו בעשר אצבעותיי…"

 (מתוך: הספר "גולדפיש")

האם כמשוררת חשבת שיום אחד תהיי אמא?

אף פעם לא חשבתי שאני לא רוצה להיות אמא. תמיד הבנתי שבאיזשהו שלב בחיי 
אהפך לאמא. זה קרה בסביבות גיל עשרים ושלוש כשפתאום הבנתי שאני רוצה. 
שפתאום לא הזדעזעתי מהמחשבה החונקת על זה שהייתה לי עד אז. זה קרה כשעשיתי 
בייבי סיטר לתינוק קטן שקראו לו עומרי, ואני זוכרת שהם גרו בבית באוהאוס ישן 
ומתקלף קרוב לדיזנגוף סנטר והייתה שם מרפסת עגולה שבה ההורים שמו את המתלה 
לבגדים הזערוריים שלו. ופתאום חשבתי לעצמי כמה זה קסום לתלות בגדי תינוק על 
מתלה ובכלל קסום שיש לך בובה כזו שאת הולכת איתה לכל מקום ובוחרת לה שם והיא 
לגמרי שלך. ילדתי לראשונה בגיל עשרים ושבע.

האם זהות האמנית הטוטאלית הפריעה לך כשהפכת להורה?

הזהות הזו אז לא הפריעה לי כלל כי באותה תקופה הייתי במצב "לא אמנותי". חייתי 
רחוק מתל אביב בהר גלבוע ואחר כך באמירים. גם כתבתי פחות באותה תקופה. נכנסתי 
להוויה אחרת לחלוטין. ממרחק הזמן אני רואה את התקופה הזו כתקופה של מרד 
ומיאוס בחיים הדקדנטיים והדי פרועים שחייתי עד אז. נהנתי מאד מאותה הוויה חדשה 
"תרנגולית" (כפי שאני מכנה אותה) של מגורים על ההר קרוב למעיינות ומסביבי אנשים 
שכלל לא עוסקים באמנות ולא "מדברים" בשפה שלי. שנתיים לאחר שנולדה בתי 
השנייה נפרדתי מאביהן וחזרתי שוב לתל אביב ובבת אחת כמו הוסרה מסכת השפיות 
הכפרית שלי. מה שקרה הוא שחזרתי לעיר הגדולה לבד עם שתי בנות קטנות ומצאתי 
את עצמי מנסה "לרקוד על שתי חתונות".

איזה מחיר זה גבה ממך?

זה גבה ממני מחיר רב והמון רגשות אשם, כי למרות התפקוד המופתי שלי כאמא תמיד 
היו לי התסכולים שאי אפשר הכול. אי אפשר גם לילה וגם יום. אי אפשר לחבר בין 
חלום לחיתול. זה לא עבד. זה לא היה טבעי. עד היום זה לא טבעי למרות שהבנות כבר 
יותר גדולות. אבל אני בטוחה שדווקא מתוך הלא טבעי הזה נולדו שירים רבים. כי 
התמונה הפסטורלית שבה חייתי בשנים הראשונות כאם, נסדקה לחלוטין. כאילו מישהו 
לקח עט וקשקש על הנחל עם הברווזים והאישה עם התינוק שיושבת על גדותיו.

האם הסדק הזה גרם לך ליצור?

בזכות הסדק הזה ששבר את הכלים וזעזע את האידיליה נולדה אצלי השירה מחדש. 
השירה שנתפסת אצלי תמיד כמוטציה פלאית בין טוב לרע. בין חסר לשלם. בין 
אסתטיקה לכיעור. קשה לי להאמין שמתוך אידיליה יכולה להיוולד שירה טובה. אבל 
אני גם חייבת להודות שאם היו שואלים אותי אם אני מתחרטת על שחיברתי שני עולמות 
כל כך בלתי מתחברים, הייתי מצטטת כתשובה שורה של המשורר האמריקני ג"ון ברימן 
שאומרת: "אם הייתי צריך לעשות את זה עוד פעם לא הייתי." הכוונה היא שלא הייתי 
חיה אחרי דבר כזה שוב- אם אחזור על הדבר הקשה הזה עוד פעם כבר לא אהיה.