בננות - בלוגים / דפנה שחורי / ראיון עם אורנה לנדאו ב'ישראל היום' 9.7
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש ''''''''''''''''''''''''''''''''גולדפיש'''''''''''''''''''''''''''''''' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות ''''''''''''''''''''''''''''''''שבו'''''''''''''''''''''''''''''''' האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו'''''''''''''''''''''''''''''''' שבעריכת פרופ'''''''''''''''''''''''''''''''' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון ''''''''''''''''''''''''''''''''סאם ישכיב אותי לישון'''''''''''''''''''''''''''''''' הופיע אף הוא בהוצאת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו''''''''''''''''''''''''''''''''.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות.  כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג''''''''''''''''''''''''''''''''-מעריב  זכתה (פעמיים)בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

ראיון עם אורנה לנדאו ב'ישראל היום' 9.7

12.00

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-qformat:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:11.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-fareast-font-family:"Times New Roman";
mso-fareast-theme-font:minor-fareast;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;
mso-bidi-font-family:Arial;
mso-bidi-theme-font:minor-bidi;}

 

 

הכל אודות אמא/ שיחה עם אורנה לנדאו עם צאת ספרה 'בזה הבית' (הוצ' זמורה ביתן)

 

 דפנה שחורי

 

 

קצת אחרי שאורנה לנדאו (43) החליטה לפרוש מעיתונות, כמבקרת הטלוויזיה של 'ידיעות אחרונות', התפרץ מתוכה מעין הכתיבה. לפני שנתיים פרסמה את רומן הביכורים שלה 'עוד אהבה אחת ודי', שהיה רב מכר ועסק בחיי היום- יום של נשים שחיות חיים בורגניים ולהן "משפחות מאושרות", וכעת מופיע הרומן השני שלה, 'בזה הבית'. אך בניגוד לקודמו שהיה קליל ומהנה, 'בזה הבית' הוא ספר קשה ואפל, שנוגע במיתוס, שרק מעטים מעיזים לגעת בו- אהבת אם. "הפסיכולוגיה המודרנית הפכה את האמהות הטבעית לאמהות אשר נשלטת בידי מומחים, שמיקצעו אותה ובכך הפכו אותה לפתולוגית, מה שהופך את חייהם של האמהות והילדים למאד מאד קשים" אומרת לנדאו.

רומן זה, שנקרא ככתב אישום של האימהות המודרנית, מנסה לחשוף את הלבה הרותחת שמתקיימת, לעיתים קרובות, מתחת למעטה ה'משפחה הטובה' וה'נורמטיבית'. סיטואציה יומיומית מוכרת, של עימות בין אם לבנה המתבגר, הפכה לנדאו, בהינף מקלדת, לטרגדיה מזוויעה. הרומן מספר על איתמר, נער מתבגר ומורד , שחוזר הביתה באמצע הלילה, שתויי עייף ורגוז, וכתגובה לכעסה של אימו, דפנה, הוא זורק עליה חפצים, משחית את פניה, ומעוור את עיניה. התוצאה היא שדפנה נלקחת לבית החולים, איתמר לבית המעצר, והמשפחה כולה, האב 'החדש'- עדין, מכיל ווותרן, והאח הבכור, נועם, הנוח והמועדף על אימו, מתרסקת.

לאורך הספר מנסים דפנה ואיתמר, כל אחד בדרכו, להבין מה הוביל לטרגדיה, לשאול היכן טעו במהלך השנים, ואיך ממשיכים הלאה. "אם תשאלי איפה אני בתוך הספר, אז גם אני, כמו הגיבורה שלי, דפנה, הייתי הרבה שנים משותקת מפחד וכל הזמן שאלתי את עצמי איפה טעיתי כהורה, ואני חושבת על כמה רגשות האשם חיבלו בתפקוד האימהי שלי. בשנים האחרונות עננת הפחד ירדה מעליי, והצלחתי לפוגג אותה. זו אולי הסיבה העמוקה שבגללה כתבתי את הספר, כדי להילחם בשדים".

 

             ***

את לנדאו פגשתי לשיחה בבית דניאל – מרכז ליהדות מתקדמת, שממוקם על גדות הירקון, אותו היא מנהלת כבר שלוש שנים. "יש לי עבודה של בורגנים" היא צוחקת ומוסיפה שהעבודה הזו מאפשרת לה לעסוק בתחומי תוכן מעניינים כמו שיווין בין המינים, תרבות עברית,  יחסי ישראל והתפוצות, או זהות יהודית  "דברים שנעדרים לחלוטין מהספרים שלי, בצורה כמעט חשודה. אני מודעת לזה שהרבה יותר מעניין את הקוראים מה קרה בתש"ח למשל, או מה קרה בקיבוץ, או מה קורה עם הפלשתינים, מאשר לבטי האמהות. אבל מה לעשות שאותי תמיד עניין לנסות לכתוב על היומיומי, שהוא בעצם עיקר התוכן בחיי". 

לנדאו נשואה לעורך והעיתונאי שמואל רוזנר ולהם ארבעה ילדים, בני 14, 12, 9, ו4 . אני שואלת אותה לא חששה מהתגובות הפוטנציאליות של ילדיה, כשיקראו ביום מן הימים את הספר. "כמובן שזה הטריד אותי" היא אומרת בקול צרוב מסיגריות, " יכול להיות שיש פה בעייתיות, וברור שכפירות אימהיות חצו את מוחי, אחרת לא הייתי יכולה לכתוב את הספר. במובן הזה זה קשה, אבל מצד שני מערכת היחסים שלי עם ילדיי טובה ונותנת מרווח מאד גדול לאותנטיות, להם ולי".

כשאני מציינת בפני לנדאו שהספר אמיץ, היא משיבה: "אני לא אוהבת שאומרים על סופרים שהם עושים משהו אמיץ. כתבתי על אמא שהתקשרות עם הילד השני שלה לא היתה אוטומטית, שהיו לה רגשות אשם על זה שהיא לא אהבה אותו מהרגע הראשון כמו את בנה הבכור. ואני חושבת שלא צריך לבדוק כל היום את הלב, כי במילא אי אפשר לצוות עליו. רציתי להדגיש שמעל הכל, אמהות זו מחויבות, וזהו בעצם שורש היחסים בין ילדים להורים: קודם מחויבות ואחר כך אהבה. במהלך הספר, האמא מבינה כי למרות מה שבנה עשה לה, היא לא יכולה לעזוב אותו. הורות זה משהו שאין ממנו דרך יציאה".

 

 

 הפסיכולוגיה המודרנית דוגלת בתיאוריה שלא משנה מה קורה, ההורה הוא זה שתמיד אשם.

"אני לא חושבת שהקביעה הזו נכונה. היא מפעילה מעמסה רגשית כבדה על האימהות, ובמובן מסוים מסרסרת אותן ומונעת מהן להיות אמהות טבעיות. זה עול מאד גדול. ברור שהורים נושאים באחריות רבה בגידול הילדים, אבל בסופו של דבר אני לא מאמינה בזה שילדים מגיעים לעולם טאבולה ראסה . יש שניים לטנגו. וגם אם נכון שההורה הוא זה שצריך לגלות גדלות נפש ולהיות אוהב ומכיל, אבל האדם הוא זה שמעצב את גורלו ולא הוריו".

לנדאו מספרת כי הרעיון לכתיבת הספר נולד מזה שלפני שנה וחצי היה מקרה, שעלה לתקשורת, על בן למשפחה בורגנית וטובה מרעננה, שהרג את אמא שלו ופצע את אח שלו, בטענה שהם התערבו לו בחיים. בדיעבד הסתבר שכנראה היה לו רקע נפשי בעייתי. אבל המקרה הזה עורר בי מחשבות ושאלות כמו איך ילד של רופאה ועורך- דין, שגדל ברעננה, יכול להגיע למקום הזה שייקח סכין וידקור את אמא שלו? האם זה יכול לקרות גם אצלי בבית, או אצל כל אחד אחר?

איזו אמא את?

" שנים בכיתי ובכיתי על כל הטעויות שעשיתי, ומאז שדמעותיי יבשו והפסקתי להתעסק בזה, נהפכתי אמא יותר טובה. אני אמא כמו שאני עושה כל דבר, לכן אם תשאלי אותי מי אני, אענה לך בכמה משפטים שאני חכמה ויעילה ומהירה ומצחיקה ולא פרפקציוניסטית ומאד מבולבלת וקיצרת רוח, ולפעמים עצבנית ומאד אופטימית ובעיקר חיובית. זאת האמא שאני, זאת גם העובדת שאני, זאת האישה שאני, זאת האדם שאני. אז כאמא אולי לא אקבל את פרס עשיית הפאזלים, כי זה משעמם. אבל מצד שני סיפורי הלפני שינה שלהילדים שלי הם מאד שווים, ויש לנו הרבה צחוקים והכי חשוב הוא שאוי למי שייגע בשערה משערות ראשם " .

על דמות האב ברומן, מעידה לנדאו שהוא מאפיין את דמות הגבר שהתרסקה בעשורים האחרונים. "האב בעידן הפמיניזם הוא פחות מקור של הזדהות, פחות מודל של כוח וסמכות, ועיזבי את כל הקישקושים על האבות החדשים והמעורבים. אני רוצה לדעת מי נשאר בבית עם הילד כשיש לו דלקת גרון? מבחינתי להסתובב עם מנשא סקסי בגינה זו לא חוכמה גדולה".

 

אז אם ברומן שלך האבא היה יותר סמכותי, אולי כל הסיפור הזה לא היה קורה?

"בוודאי ".

השארת את הסוף של הרומן פתוח

"נכון, מבחינה אישיותית אני לא מסוגלת לסופים רעים. אני אדם אופטימי מידיי מכדי לסגור את כל הדלתות".

את אדם מאושר?

"אוי… אני ממש מזועזעת מהשאלה הזאת!", מזדעקת לנדאו ומישירה לעברי מבט כחול, נבוך "זו שאלה מאד פולשנית, עד כדי כך אינטימית שאני עצמי לא מעיזה לשאול את עצמי את השאלה הזאת. אבל ברמה השנייה אני יכולה להגיד לך שאני אישה מבורכת ואסירת תודה במובן הדתי כמעט. אני זכיתי למשש את כל מה שרציתי . בורכתי בילדים מקסימים, בבעל נהדר, בעבודה טובה, ואפילו נהפכתי לסופרת שכתבה ספרים שהצליחו. יחד עם זאת יש רגעים קשים של תיסכול, כמו זה שהפסקתי לעשן, מה שפגע מאד ברמת האושר שלי. אני סובלת מהיפוכונדריה קשה ומחרדת מוות שנובעת מזה שאני אותיר את ילדיי יתומים. לכן, ליום הולדתי השישים וחמש, כשכל הילדים שלי כבר יהיו גדולים, הדבר שאני הכי רוצה לקבל במתנה זה קרטון סיגריות פרלמנט. אז כבר אוכל להרוג את עצמי בשקט מעישון בלי לחוש רגשות אשם, אבל כרגע אני נאלצת לשמור על עצמי למענם. את רואה? בכל זאת אני אמא טובה".

 

 

 

 

2 תגובות

  1. טובה גרטנר

    היי דפנה
    מענין, את עושה חשק לקרא
    להתראות טובה

  2. איריס אליה כהן

    מעניין מאד. עושה חשק להגיע אל הספר.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי