טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

חומה

בשבועיים האחרונים יש בסינמטק בתל אביב (וגם באלו שבחיפה ובירושלים) רטרוספקטיבה של סרטים מה DDR- גרמניה המזרחית שלפני נפילת החומה.

מפאת היותי גרמנופילית חובבת, וגם משום שהרומן שאני עוסקת בכתיבתו מתרחש בחלקו בברלין שמיד אחרי קריסת החומה, הלכתי לראות כמה מהסרטים ומאד מאד מאד נהנתי.

אתמול ראיתי סרט בשם "הארכיטקטים", שמספר את סיפורה של קבוצת ארכיטקטים צעירים לפני נפילת החומה שמקבלים תכנון של פרוייקט  אדריכלי ענק. הסרט עוקב אחרי עבודת הארכיטקטים וכל הקשיים והבעיות הנקרים בדרכם הנובעים רובם ככולם מדרישות הזויות למדי של הממסד הסוציאליסטי המטורף ההוא ומהווה  צוהר דרכו ניתן לראות ולהבין את אופן התנהלותו של המשטר הקומוניסטי בגרמניה המזרחית . הסרט היה טוב, אחר כך היה דיון עם הבמאי שגם הוא היה מרתק, אבל אני כבר הייתי במקום קצת אחר. בתוך זיכרון אחר.

יש סצינה בסרט שבה הגיבור נוסע במכונית שלו ברחבי ברלין ובשלב מסוים הוא נוסע ממש לצד החומה. מצידו האחד יש בניינים, מצידו השני חומה.

לפני כשנה וחצי נסעתי לישיבת עבודה בקלקיליה ( בבקשה אל תשאלו, לא כל דבר מתחשק לי לפרסם באינטרנט) ואחרי הישיבה אחד מעמיתי לעבודה לקח אותי לסיבוב באוטו שלו בקלקיליה.

האמת? אני לא יודעת איך אפשר לתאר את זה. אני לא יודעת איך אפשר לתאר בית סוהר, מקום מוקף מכל עבריו בחומה ולו אך ורק פתח יציאה אחד. יש  בכך משהו כל כך קלסטרופובי ומבהיל- לאן שלא נסענו, נתקלנו בחומה, כמו בסרטי האימה האלה שבהם מישהו מצוי בתוך חדר שבו הקירות והתקרה לאט לאט סוגרים עליו- זו הייתה ההרגשה.

קלקיליה היא היום בית סוהר. סגורה בתוך חומת בטון גבוהה ובלתי חדירה ולה רק פתח כניסה ויציאה אחד.

כשראיתי אתמול בסרט את חומת ברלין, גם היא חומת בטון מאיימת ובלתי עבירה, חשבתי על הגיחוך והצער בכך שבעוד בעולם  המערבי הורסים חומות וחותרים לחופש אזרחי, בישראל בונים חומות ומונעים חופש מאנשים.

 

באותו ביקור בקלקיליה, כשבאתי לצאת מהפתח היחיד, התברר לי שיש סגר. אותו פתח יחיד נסגר על ידי שלושה חיילים חמושים שמנעו ממאות ואולי אלפי  אנשים שבאו לקלקיליה בבוקר לעבוד, ובאותה שעת אחר צהריים רצו לשוב לבתיהם בכפרים הסמוכים, לצאת החוצה.

עמדתי שם כשלוש שעות, אולי קצת יותר, עד שבוטל הסגר. עבורי זו הייתה חוויה חד פעמית. אני הייתי רק אורחת באותו כלא.

עבור מאות הפלסטינים שעמדו איתי שם זו הייתה חוויה יומיומית. כלא שהוא שגרת החיים.

 

6 תגובות

  1. פשוט עצוב. מה שיותר עצוב זה שיש בעולם עדיין כל כך הרבה הרס והרג, כמו בתקופת מלחמת העולם השנייה, ואנחנו שאננים.

  2. היי שירי, מוזר איך הקשרים שבים וחולפים בזכרונינו, כל מיני חומות, שאנחנו לא קשורים, ודברים שאנחנו חיים בתוכם.
    להתראות טובה

  3. היי אליענה החיים של בן אדם הם בית סוהר לכשעצמם. האדם מייצר את מה שהוא בונה לעצמו.
    ובקשר לסרטים עם חומה ברלין ראיתי שניים בטלוויזיה אמיתיים. מרגש ומעורר חלחלה כאחד.
    בהצלחה עם הספר שלך.

  4. הי אליענה
    עד שלא נסעתי ל"ביקור" החומה, לא הבנתי כמה היא מפלצתית. את חומת ברלין ביכרתי לא לבקר, למרות שהייתי בגרמניה ב1986 כשהיא עמדה על תילה. איכשהו זה לא משך אותי. היום אני מצטער. פספסתי רגע הסטורי.

  5. מירי פליישר

    תודה אליענה על שהזכרת את החומות האלה שבנינו .הרבה יותר מחומה אחת…

  6. זה הזכיר לי את הפעם הראשונה, והאחרונה, שיצא לי לראות את מחנות הפליטים. זה היה בסוף שנות השבעים נדמה לי, ונסעתי לטיול בימית ובסביבה, ונסענו גם למחנות פליטים, וחשבתי שהגעתי לגיהינום.

    מצחיק, אבל הייתי אז בנעורי מאוד ימנית, עד היום אני לא קולטת למה (נערה פמיניסטית, אבל ימנית, איך זה הולך יחד), והביקור הזה העביר אותי לקצה השני, 180 מעלות ממש. נעשיתי פעילת שמאל. הלוואי וכולם יכלו לראות את החומות הממשיות והדמיוניות שיש ביננו. אלא שהרוב לא רואים. חומות ותנאי קיום תת אנושיים, נראים להם דבר שבשגרה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג