בננות - בלוגים / אליענה אלמוג / ביקורת שלי במוסף ספרים על "בשם אחותי" של תהל רן
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

ביקורת שלי במוסף ספרים על "בשם אחותי" של תהל רן

http://www.haaretz.co.il/literature/prose/1.1519703

בשם אחותי

תהל רן. הוצאת מודן, 303 עמ', 88 שקלים

אני לא מכירה את תהל רן, אבל מבלי להכיר אותה, אני יכולה לומר בביטחון שהיא אשה אמיצה. דרוש אומץ גדול כדי לחשוף את הפצעים הכואבים ביותר, המדממים עדיין, אלה שלא נרפאו ואולי לא יירפאו לעולם. דרוש אומץ גדול כדי להתפשט מכל כסות ומסכה ולומר – הנה, זאת אני ואלה הם חיי. את זה בדיוק עושה רן בספרה "בשם אחותי".

היא עושה גם יותר מזה. באמצעות סיפור החיים שלה ושל אחותה, הנחשף בספר, היא מספרת סיפורים נוספים – אינספור סיפורים שלא נשמעים כמעט אף פעם: סיפוריהם של אלפי ילדים חסרי בית וחסרי משפחה שתעניק להם את הדברים הבסיסיים שמשפחה אמורה לתת – חום, אהבה, ביטחון. ילדים המתגלגלים במוסדות, פנימיות ומשפחות אומנות, עוברים התעללויות שונות ומשונות, ונהפכים לבסוף לבוגרים הנושאים אתם פצע נצחי.

הרומן האוטוביוגרפי של תהל רן מספר את סיפורה המשפחתי, ואת סיפור הקשר הסימביוטי והבלתי אפשרי שלה עם אחותה, ציפי, שנהפכה בחייה הבוגרים לאשה המתחבאת במוסדות פסיכיאטריים. עוד הוא כולל קשר סימביוטי ובלתי אפשרי עם אחותה המדומיינת, חבצלת, שנדמה כי היא מסמלת חלקים מודחקים ברן עצמה – חלקים שהיא מעזה לתת להם דרור רק בדמיון, שלעתים לא ברור אם הוא אכן דמיון, או בעצם מציאות.

זהו סיפורן של שתי ילדות שנולדו לאם שלא היתה כשירה להיות אם ואב שלא היה כשיר להיות אב, במשפחה שכבר איבדה ילדה אחת, אולי כתוצאה מהזנחה. הן מוצאות מהבית בעודן תינוקות, וכך נודדות רחל (שמאוחר יותר תהפוך לתהל) וציפי בין משפחות אומנה למוסדות ופנימיות בלי להכיר כלל את משפחתן המקורית או אף לדעת על קיומה, עד שיום אחד, בגיל שמונה, הן נלקחות על ידי אמן האומנת ושירותי הרווחה לגינה ציבורית ושם, ללא כל הכנה מוקדמת, הן פוגשות את הוריהן הביולוגיים ומגלות שבעצם יש להן שני הורים, יש להן אחים, יש להן בית. רק שהבית הזה הוא מקום מסוכן, מזניח, מוכה חולי והתעללות, מקום שתהל מחליטה לצאת ממנו ולא לחזור אליו לעולם.

שתי האחיות עוברות חוויות דומות, אבל מתמודדות באופן שונה. אחות אחת בוחרת בחיים, ואילו השנייה בורחת מהם. האחות שבוחרת בחיים נושאת אתה, על גבה, בתוך נפשה, את אחותה, דבר שמעמיד את הבחירה בחיים במבחן בכל יום, כל היום. זהו קשר סימביוטי, חסר גבולות, שבו אחות אחת מתערבבת בשנייה, מזדהה עם אחותה עד כדי תחושות פיסיות, מדרבנת אותה להתקלח, לאכול, לשמוח, לחיות, ולא מוצאת לעצמה מנוחה כל זמן שאחותה ממשיכה להסתתר מפני החיים במקום לחיות אותם. "אני אמא לציפי מגיל עשר", כותבת רן, "זה מספיק לי. אין לי כוח יותר להיות אמא. התעייפתי".

אבל זהו גם סיפור של אהבה. מבין המלים הנקראות בתוך הספר ברור כמה אהבה שוררת בין האחיות הללו, וכמה אין זה מובן מאליו שמתוך חיים שצמחו בתוך גן של קוצים, ללא מים, ללא דשן, ללא יד מלטפת, צמחה אהבה כזאת.

תהל רן היא אשה מוכשרת. היא סופרת, משוררת, יוצרת ושחקנית זוכת פרסים. במקביל ליצירתה, היא פועלת למען ילדים ונוער בסיכון, ובמשך כל הזמן מתמודדת עם זיכרונות פוצעים. "המקצוע שלי בחוץ הוא שחקנית", כותבת רן, "אבל מתחת לכל השכבות, המקצוע האמיתי שלי הוא תופרת. אני מנסה כבר שנים לתפור את כולי, מההתחלה. בלי מיילדת. בכוחות עצמי". נדמה כי "בשם אחותי" משול למכונת תפירה משוכללת במיוחד, כזאת שמאפשרת לתופרת לתפור מהר ובמומחיות, עד כדי הגעה אל קו הסיום.

כשקוראים את "בשם אחותי" יש תחושה כאילו הספר כולו נכתב בבת אחת – בלי להוריד את העט מהדף או את האצבעות מהמקלדת. וכזאת היא גם חווית הקריאה – כאילו אין רגע של ניתוק מהספר ותכניו, אין מנוחה מהתמונות המתוארות, מהרגש העשיר והרב, מהדמיון הצבעוני והמלא של רן, מהכאב, הפחד, האומץ. זהו ספר אינטנסיבי שלוקח את הקוראים אל חוויה אינטנסיבית. אין כאן איפוק, סובלימציה או הסתרה.

דמותה של רן מעוררת הערכה וסקרנות. הסיפור שהיא מספרת מציף שאלות חשובות – איך יכול להיות שבחברה המתיימרת להיות חברת רווחה מתוקנת יש ילדים שחווים חוויות מחרידות כל כך? איפה נמצאים המבוגרים? אנשי המקצוע? כיצד ייתכן שבשנות ה-2000, כשחשיבות שיקום נפגעי הנפש בקהילה ידועה היטב במערכת הבריאות , אשה כמו ציפי עדיין נכנסת לאשפוזים ארוכים של חודשים ושנים, מבלי שתימצא לה מסגרת תומכת בטוחה ומתאימה בקהילה?

חשיבותו של הספר אינה טמונה רק בערכו החברתי, בשאלות שהוא מעלה, ובחשיפת סיפורם המושתק של אלפי ילדים דרך סיפורה של רן. זהו גם ספר שכתוב היטב, שיוצר שפה ספרותית דחוסה, עשירה, לוהטת, מלאה בגוני צבע חדשים, חלקם נעימים, וחלקם בלתי נסבלים. רן מצליחה לספר את סיפורה מבלי להיות אכזרית כלפי הקוראים, ומבלי להפעיל עליהם מניפולציות. היא לא מנסה להשתמש בתיאורים בוטים כדי להעביר את הקוראים חוויה מטלטלת. הסיפור שלה מכיל אפילו קורטוב של יופי. ואולי היופי הזה הוא זה שמציל אותה בכל יום מחדש, ובעזרתו היא מצליחה ללטף את הקורא שלה, גם ברגעים הקשים ביותר של הספר. אין זה אומר שהקריאה ב"בשם אחותי" אינה קשה ומטלטלת, אך בתוך כל הקושי נמצאת דמותה של רן כפי שהיא מצטיירת מדפי הספר: אשה אמיצה, עשירה וכשרונית, המסוגלת לצבוע את חייה בצבעים בהירים בכל יום מחדש.

5 תגובות

  1. מירי פליישר

    קראתי,אהבתי וזה נתן לי חומר למחשבה על יכולת הקבלה של חריגות נפשית שצריך להתפתח אליה. עזרת לי להוריד עוד לבנה מהחומה שלי, קרוב לודאי מרוב פחד לאיבוד שפיות . כרגיל כתבת רך וטוב.

  2. ביקורת רגישה וכתובה היטב
    נגעת בנקודות החשובות ספרותית ורגשית
    ספרים כאלה חשובים
    שבוע הכי טוב אליענה

  3. אבנר אריה שטראוס

    יפה יש
    בי-קורת רוח מכתיבתך
    ויפה שאת כותבת בהארץ,
    פעם ראשונה אני נתקל בך כמבקרת
    ויפה לך ויפה לתהל, מחמאות.
    חג שמח
    אבנר

  4. עקיבא קונונוביץ

    אליענה, מה שכתבת על הספר מושך אותנו לקרוא אותו. אני מאחל לכולנו כתבה כזאת.
    חג שמח!

  5. איריס אליה כהן

    מרגש. קראתי כבר כשפורסם, ועשיתי קישור. בהצלחה רבה לשתיכן.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג