טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

הילדה

איך דמעות גורמות לי

לדמוע.

וצלילים.

פתאום אני חושבת

על ההיא

הילדה שהצמידה ידיה לפניה

ושתקה שעות.

 

איך דמעות גורמות לי

להטיל צל

גדול.

ואני נזכרת.

הילדה שהיו לה שתי צמות.

אינדיאנית.

כזאת היא רצתה להיות.

 

מעשנת את מקטרת השלום.

מנופפת אל הנשר בשמיים.

קוראת לפני השינה.

 

איך דמעות גורמות לי

לברוח

למדבריות.

שם הרוח לא נושבת

ושום עלה לא נע.

שם רק השיטפון יכול לבוא

גדול ומכלה.

 

ואני יודעת

הילדה שהלכה לישון

בתוך מיטה אדומה

הילדה שעלתה על הגג

והסתכלה על הרחוב שלמטה.

הילדה שאבדה.

 

8 תגובות

  1. הי אליענה
    מזמן לא הייתי כאן ופתאם ישר נפלתי על פוסט שפרסמת כנראה הרגע. ואיזה יופי של תמונה.
    לפעמים צריך להיפרד מהחלום כדי שהוא יתגשם. כך אני לומד בימים אלה.

  2. ילדים סובלים תמיד מעוררים בי צמרמורת.

    אני לא לגמרי מבינה את העלילה, אבל אני לגמרי מבינה את תועפות הרגש.

  3. כתבת את הילדה הזו ברוך ורגישות אימהיים וילדיים כאחד

  4. היי נשמה גדולה אליענה, התגעגעתי.
    איך דמעות גורמות לי להטיל צל גדול… זה כל כך יפה. אני חושבת שאני מבינה את זה.

  5. זאת ילדה עם צל גדול.

    ואת, ילדה של אור, ברוך שובך!

  6. יפה. עצוב.

  7. יפה ורגיש גם במה וגם באיך.

השאר תגובה ל אומי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג