טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

כאב

לא שיערתי שארגיש ככה כשיחזירו את הארונות של אלדד רגב ואודי גולדווסר. כל הזמן עוד קיוויתי שהם חיים, או שלפחות אחד מהם חי.
אבל עכשיו ראיתי בטלביזיה את שני הארונות השחורים וזה כואב בצורה שלא תאמן.
אני לא יכולה בכלל לתפוס את מה שעבר על המשפחות שלהם בשנתיים האחרונות או את מה שעובר עליהם היום, אבל הכאב שאני חשה הוא בכל זאת גדול מאד.
ראיתי איך האיש הזה מהחיזבבאלה שאיני זוכרת את שמו מתראיין לכל התקשורת, וכששאלו אותו, אולי עשרים שניות לפני שנחשפו הארונות, אם שני החיילים חיים ומתים, אפילו אז הוא לא ענה. הוא רק אמר "תכף נדע."
אני חושבת על הסאדיזם הזה. אני לא מצליחה למצוא לזה מילה אחרת. אולי במקום סאדיזם אפשר לומר אכזריות.  נכון שאפשר להסביר את זה בכך שהם חששו שאם יגלו מה קרה לשבויים העסקה תתבטל, אבל זה וודאי לא מסביר את האמירה הזו שנאמרה חצי דקה לפני שנחשפו הארונות.
אני לא יודעת מה בדיוק אני מנסה להגיד. אולי פשוט שזה כואב.
נדמה לי שסדיזם ואכזריות כזו יכולים לנבוע רק מכך שעושים לצד השני דה הומניזציה מוחלטת, שהיא הבסיס הכי יציב לגזענות. כשעושים דה הומניזציה למישהו אפשר הרי לעשות לו הכל.
אני רוצה מאד להרים את הראש, כמו שעשה חברם למילואים של שני החיילים בטלביזיה- הרים את ראשו ואמר שהוא ימשיך ללכת למילואים ולהילחם.
אני רוצה להרים את הראש ולהגיד שאני אמשיך עם כל מה שאני מנסה לעשות כדי להביא לשלום.
מוזר להגיד עכשיו בכלל את המילה הזו-  שלום. אבל אין ברירה. זו הדרך היחידה להפסיק את האובדן האיום הזה שכולנו חווים כאן שוב ושוב.

12 תגובות

  1. גם בי חלפה מחשבה דומה על האכזריות. והרגשות דומות.

  2. גם לי זה כואב.

    צודקת- אין אלא להמשיך לעשות כל שביכולתנו הדלה כדי שהטירוף הזה ייפסק (שלום קוראים לזה, נדמה לי…).

    הלואי ויכולתי לחשוב שאצלנו יש פחות אכזריות וסדיזם מאשר בצד השני.

    לצערי העמוק, זה רחוק מלהיות ככה.

  3. אליענה, המון רגשות קשים מציפים גם אותי.

    וְהַקַּיִץ נָדַר

    לֹא לָשׁוּב עוֹד
    עִם בּוֹא הַקָּצִיר
    וְהַצָּהֹב הַבָּהִיר

    עַד עֵת יִפָּתְחוּ שֶׁעָרֵי שְּׁכִינָה
    בְּאֶרֶץ הַשְׁכוֹל

  4. קמתי היום מוקדם והתעוררתי למראה שתיארת. אכן יום עצוב ואבל לאומי.

  5. אליענה יקרה, זאת פוליטיקה הדדית, משחק כלים.
    אני סבורה שהממשלה שלנו ידעה על כך עוד קודם, מעבר לכך, הקרנבל התקשורתי, לאורך כל השנתיים, הטלטלות בין שמועות, והפינאלה של היום, מוסיפים על כאב האובדן הזה.
    יש צד אחד לשתי הממשלות,
    צד האכזריות.

  6. הדבר שהכי כואב לי כאן הוא שכלם כל כך נזהרים לזעום על "ההוא מן החיזבאללה" וממהרים להראות שיש אכזריות בכל מקום.

    לא, אסור לטשטש את התחומים .

    • סבינה, נזהרת לא אני, בכל אופן. תראי, אולי אפשר להסתכל על זה ככה, כעל מחזה כתוב מראש, אנחנו רק צופים שמגיבים במקומות הנכונים, לפי הציפיות, כבר סידרו לנו מראש את הטובים בצד של הטובים, להלן "הבנים", למשל, ואת הרעים וכו", זה לא רק מה שנראה על פני השטח, תראי, הרי מישהו גם מאפשר לכל הדרמה הזו להתחולל לנגד עינינו, ככה לפחות אני רואה את זה, ממי כבר יש להיזהר או לא

  7. היי אליענה
    היה לי צפוף בלב, כל כך צפוף
    להתראות טובה

  8. עדנה גור אריה

    זה אכן כואב מאד. קשה מאד להתבטא ביום שכזה.

  9. נורא נורא נורא

  10. חני ליבנה

    היטבת לבטא את הכאב, ואת היאוש עם מעט תקווה, היום בתי שאלה אם חייבים לראות טלויזיה, לא ידעתי מה לענות לה…

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג