שלוש נשיקות מאמסטרדם

בננות ובננים יקרות מפז,

שלום לכם מאמסטרדם סיטי. פה יורד גשם, חרא על ההוא למעלה שהחליט לשבש לי ת'תוכניות לכבוד השנה החדשה. רק נחתנו בארץ הנמוכה ויאללה, המוכס ההולנדי החליט להתעלק על אריאדנה החולירע. שהיא סוחבת איתה לכל מקום ת'ארון הספרים שלה – גם חתוכה וגם קאנונית… המוכס חשב שהגברת השרמיט בענייני יבוא-יצוא של ספרים עתיקים, הייתם מאמינות? לא עזרו לה המטפורות שלה. נו, אני נסיתי להיות נחמדה עם המטפורות שלי, תרחם עליה, זאתי תולעת ספרים מהבית. חולה! אבל הגוף המוכס לא הבין, הרים גבה ושלח אותי ואת פביאנה לעמוד בצד של המוכס השני. אז ירדתי נמוך והייתי מאוד דיפלומטית, הצעתי לאדון המוכס איזה יחסים בינלאומיים וההוא דווקא היה בקטע – לקח אותי למשרד שלו והראה לי מאיפה משתין ההרינג. אוהו, ההרינג שלו היה דליקטס אמיתי! אני הודתי לאריאדנה החולירע בלבי, שהיא חיה את החיים של מאדאם בובארי ואני חיה את החיים של החיים… פתיחה קאנונית למסע התענוגות שלי.

אחר כך יצאה השמש והמצברוח שלי נהיה קצת יותר אלגורי. בדרך לתחנת מוניות אריאדנה נתנה לי במתנה את החדש של אורלי קסטל-בלום, ספר בדים או משהו, ואני נתתי לה נשיקה על השפם הרומני הקטן שלה; מה לא עושים בשביל הספרות העברית החדשה. פביאנה, שגם היא מעריצה של הקסטל-בלומית, היתה קנאית ואמרה שאנחנו מתנהגות כמו שתי קלישאות שיצאו מהקונטקסט, חת'כת זונה. היידה, תפסנו מונית ואכלנו לנהג את ההרינג לפי התור – המונה דפק לי את הצורה, בלי עין הרע – עד שהגענו ליורדן: וולקום טו אמסטרדם סיטי. והשמש שוב פעם הסתתרה בעננים ההולנדים, יימח שמם. 

גילגלנו את עצמנו למלון ונפלנו על המיטות שלושה פשפשים שאירגן לי ההומו שלי מקינג ג'ורג' – נו, כשנחזור לארץ אני שורפת לו ת'סוכנות נסיעות. זה לא מלון, זה פרפרזה על מלון. אפילו אני עם הסטנדרטים הנמוכים שלי נגעלתי. ריססנו את הפינות עם פליט, תלינו ת'אורגנזות בארונות וברחנו לרחובות, לשטוף ת'ריסים המלאכותיים בעיניים. אריאדנה התעלקה על איזה סטודנט רגיש מהז'אנר שלה, ואחרי כמה הגהות סירסה לו את הביביליוגרפיה, מסכן. פביאנה בלעה אדולן עם ספרייט, שהיא עכשיו בגמילה השלישית שלה. אני הייתי פרודוקטיבית, כרגיל – תפסתי לי קרן זוית והפשלתי קומבניזון.

לא אמרתי ג'קי קולינס ונחת אצלי בבסטה אביר עם תחת אולטימטיזי! אה, אם צריך, אני מוצצת לו בתשלומים. למפרע! ההוא היה דווקא מאוד אירופאי וסיכם על מחיר לפני האקט. אני הייתי נדיבה באופן יוצא מן הכלל וצירפתי לדואט ההולנדי-ישראלי את שתי הקולגות שלי. ההולנדי, קוראים לו סימנון והוא בכלל בלגי או משהו כזה, לא הסתייג מי יודע מה וגרר אותנו ללופט שלו. הוא אמר שהוא סולח לנו מראש על הכיבוש ועל שרון, ואני אמרתי שאני לא סולחת לו עד שלא יוכיח לי את ההפך…

אחרי כמה דרינקים וסיפורי צצה על הסבא שלו שהיה סופר מפורסם בצרפת נכנסנו למיטה. אריאדנה הלכה על הראש של האליל, כי היא תמיד מחשיבה את הראש אצל הגבר – כל עוד הלשון שלו עובדת מנואלית על הכאילו מנוש שלה… פביאנה נכנסה לפוזיצית האישה הכנועה מתחת לזין, ואני, כהרגלי, התיישבתי לו על הישבן – דומיננטית או לא?…

אוי אוי אוי, בננות ובננים יקרות מפז שלי, איזה אנתולוגיה רצה על המיטה של אדון סימנון… אם סבא שלו הסופר היה חי בטח היה עושה מזה ספר כיס. אני הייתי בעננים. אם לא אריאדנה החולירע שהתחילה להשתעמם אחרי עשר דקות, הייתי יכולה לתקוע אותו מאה פעמים. אבל הרומניה המיתולוגית שלי החליטה שאין עלילה, ושהדמויות שטוחות, ושהסבא ז'ורז' היה הרבה יותר מוצלח מהנכד… נו, אני שרתי את שירת הברבור שלי וגמרתי לו על החריץ.

לפנות ערב נפרדנו מסימנון הנכד והלכנו לטייל על היורדן. הגשם פסק והשמים היו רומנטיים כמו שרק באירופה הם יודעים איך להיות. אני נכנסתי למלנכוליה ורציתי לדחוף את אריאדנה לתעלה. אבל הבלגתי, היא לא אשמה שהיא כזאתי. הספרות עלתה לה לראש, מסכנה. מין הון להון מצאנו ת'עצמנו באיזה קופי שופ, מנפסות ומחששות ומתלוננות על העולם ועל הגברים ועל הסופרים, שהם כבר לא מה שהיו פעם. נו, אולי הזדקנתי… ואולי זה הסתיו הזה האירופי שמשיר לי את כל העלים והקשקשים והריסים המלאכותיים.

אז זהו להפעם בננות ובננים יקרות מפז שלי, אני פה באמסטרדם, אוכלת את הראש ואת הזנב של ההרינגים הלא חתוכים ומתגעגעת לגעפילטעפיש של בתיה בדיזנגוף פינת ארלוזורוב. תשמרו לי חתיכה, זונות!

שנה טובה לכל הזונות באשר הן,

ולכם בננות ובננים – מיליון נשיקות,

גולדי