שלוש נשיקות מאמסטרדם – חלק שני

בננות ובננים יקרות מפז,

שלום לכם מאמסטרדם סיטי. אני עוד כאן, אבל ליבי, ליבי, תמיד בתל ברוך אהובתי. אוחחח… פתאום נפלה עלי מלנכוליה תוצרת חוץ, שכאן כבר התנחל לו הסתיו, ובארץ המובטחת שלי עוד קיץ וים ואבטיחים וזבובים… חולירע, חבל שבכלל נסעתי. אריאדנה אומרת שזה הגיל, אבל אני לא מסכימה איתה, שאצלי הראש נשאר של אחת בת תשע-עשרה, אפילו שהשדיים כבר מגיעים לפופיק. אני לא אתן לגרביטציה להרוס לי – אני מעבר לכוח המשיכה, ושהעולם יתפוצץ. עובדה – המגנטיזם שלי עוד עובד, ובגדול!

אתמול בלילה הלכנו לעשות כבוד לקולגות ברחוב החלונות האדומים. רק נחתנו על החלון הראשון וכבר היו לי שלוש הצעות, לא פחות ולא יותר. אריאדנה נהייתה צהובה מקנאה; עשתה לי ביקורת באמצע הרחוב: זה אידיוט עם תובנה של מתבגר , זה סוטה עם נטיות אפוריסטיות, וההוא בטח פלגיאט של קלישאות… חרא על ראשה – זה מה שקורה כשאת לא שלמה עם עצמך ועם הגוף שאלוהים נתן לך. אני אין לי בעיות מי-יודע-מה עם הגופה שלי, דחפתי את אריאדנה לתעלה ודהרתי ישר לתוך הפלגיאט הקלישאי. נו, הסתבר שההוא איזה מבקר ספרות בדימוס, קשיש חולה על נשים גדולות מהחיים כמוני. פביאנה היתה מאוד מפרגנת, ואמרה שאם אמשיך ככה, בסוף עוד אגמור כמו צרויה שלו. אבל אני לא בקטע של חיי אהבה, באתי לעשות חיים וזה מה שאעשה. חולירע!

אין מה להגיד, בננות יקרות שלי, הגוף המבקר היה פילנטרופ אמיתי. לא הספקתי להגיד הדה בושס וההוא תחב לי מאה אירו לחריץ של הציצים. איזה מאהב, אה! אני הייתי מאוד מעשית, הובלתי את העלילה עם הלשון שלי. עשיתי לאדון כזה בליל לשוני שההוא גמר 'חת שתיים במכנסיים. הלשון, אוה הלשון שלי… הקשיש היה על סף הצעת נישואים. התחיל לבכות לי, כרע ברך, הבטיח פנסיה, מה לא. אני הסברתי לו שאין מה לדבר על יחסי בעל ואשה, כי אני מספיקה לעצמי מבחינה אנדרוגינית, אפילו שאריאדנה חושבת שאין מי שיציל אותי מהשטיחות שלי והרישול שלי. כשהוציא טבעת כמעט שנפלתי בקלישאות שלו, אבל עצרתי ת'עצמי – אני לא הולכת לגמור ת'חיים שלי באמסטרדם, מותק.

אחר כך עשינו שופינג בחלונות האדומים, לראות מה הולך היום באירופה. ההם לא השתנו מבחינת הטעם – מלוכסנות זקנות עם פיזיק של לוליטות בנות תשע. כאלה מיושנים. בחלון העשירי נפלנו שלושתנו מרוב תימהון. ההיא בחלון נופפה לנו עם הידיים וצעקה, כאילו מכירה אותנו או משהו. אני משכתי לחלון הבא, אבל ההיא כבר לא התאפקה וקפצה לרחוב עם התחת בחוץ: גולדה! גולדה גת! חולירע, מאיפה היא מכירה אותי?…

נו, העולם קטן, בננות שלי. ההיא לא היתה מלוכסנת מהבטן של אמא שלה. דווקא עיראקית. ועוד מירושלים. נפלה עלי וחיבקה אותי: מה, את לא זוכרת אותי, גולדי? אני עשיתי אחת ועוד אחת והאסימון נפל לי – עזרא! זה עזרא הציפלון מהקטמונים. שתיחנקי, חמודה'לה. מה את עושה פה בראש השנה? ומאיפה העיניים המונגוליות האלה?

היום קוראים לה אימלדה, על שם המלכה האם של כל המלוכסנות הפאטתיות. התגלגלה לאמסטרדם בשנות השמונים, גידלה שדיים, חתכה למטה… הרימה עפעפיים, הורידה עפעפיים. משוגעת. התאהב בה אחד אינדונזי. וההיא, בשביל להמחיש לו את אהבתה, ליכסנה ת'עיניים לתמיד. אבל ההוא בינתיים התפגר והשאיר לה חובות מפה ועד אוטרכט, מצאה ת'עצמה ברחוב, אלמנה עם שני שדיים לתחזק. היום היא חולמת על תל ברוך ומגהצת ויזות של תיירים גרמנים חרמנים. שהיא בונה לה ת'פנסיה – בית קטן בדלפט עם רפרודוקציות של וורמיר.

היידה, זרקנו עליה איזה פרווה סינטתית והלכנו לעשות תשליך על התעלות של אמסטרדם. ההיא לא הפסיקה לבכות על החיים שלה שהתעקמו באמצע הדרך. אני עיקמתי אותה בחזרה וניגבתי לה את הדמעות מהלחיים, בדעלכ יא עזרא, אהבה זה לא הכול בחיים. אישה צריכה רספקט. לא ככה? אבל אימלדה רצתה להשליך את חייה מאחוריה, התאבלה על השטרונגול שלה שמצא את דרכו לפח אשפה של איזה פלסטיקאי בציריך… התאבלה על המשפחה הפרימיטיבית שלה בירושלים סיטי, שהם עשו עליה קריעה ובטח שכחו אותה… אני הייתי פרודוקטיבית ושלפתי מחזור לראש השנה, אלוהים, תרחם על הזונות שלך.

נו, אלוהים השוביניסט לא זכר אותנו ולא סלח לנו, שהרי השתננו במרוצת השנים; גידלנו שדיים, הרמנו עפעפיים, שייפנו גרגרת, חתכנו, תפרנו… אבל אנחנו סלחנו למלך מלכי המלכים, שאף פעם לא היתה לו רגישות מי-יודע-מה לבנות חוה ושות'… יאללה, אחרי שהשלכנו את החטאים ואת אלוהים היינו הרבה יותר נקיות. לפנות בוקר פתחתי שולחן לקולגות שלי, הזמנתי אותם לחזיר אינדונזי ברוטב בוטנים. החזיר היה מצוין. וגם הבוטנים.

מחרתיים אני חוזרת, בננות ובננים יקרות מפז שלי. אמסטרדם כבר לא מחכה לי. אבל גם אני לא מחכה לה. נו…

אז זהו להפעם, שלוש נשיקות ממני ומשתי הקולגות.

להתראות בארץ הקודש,

סנטה גולדה.