גולדי מפשילה עוד צעיף

בננות ובננים יקרות מפז,

איזה שבוע עבר עלי, חו-לי-רע!!! לא הספקתי להגיד מרים בן-פורת, וטראאאחחח – אדון יוסף ההומו מבן-יהודה התנחל אצלי. מגיע בבוקר עם קרואסונים ונשאר עד הערב. לא נותן לי לנוח מהקליינטורה התובענית שלי. מוזג לי קפה, עושה לי קניות, תריסים, ציפורניים, גבות, מוריד הכלבה לקקי-פיפי, ספונג"ה, אבק, מה לא. שאני המלכה שלו, ככה הוא אומר לי. אפילו הושיב אותי בסלון וצִייר אותי בעירום חלקי אה-לה-מאטיס. מעריץ צומח אצלי בדירה. ותדעו, שאני אין לי שום דבר נגד אוחצ"ות, להפך. אבל היוסף הזה מתעלק מתעלק. מה הוא רוצה מהחיים שלי, מה?

שלשום לפנות-בוקר, כשחזרתי מהשְטריך, חיכה לי האדון בחדר המדרגות. מה יש לך, יוסף, צעקתי לו, יאללה רד לי מהעורקים. אבל ההוא נפל עלי בכאלה בְּכִיות, יא ווילי… נו, לקחתי אותו תחת זרועי ועלינו הביתה. מה קרה, יוסיניוּ מותק שלי?

ההוא מגדל שדיים. שדיים! לא פחות ולא יותר. בולע הורמונים במחתרת, מורט שערות במסתרים, מדביק ריסים, אפילו צבע את הלָמבּרֶטה שלו בוורוד-ענתיק… אלוהים אדירררייימְמְמְ, שככה אני מגדלת לי קונקורנציה מתחת לאף. מה זה, אדון יוסף, גם אתה קוקסינֶלית? השתגעת?

היידֶה, הלכתי ועשיתי לו הצגת תכלית של כל הצלקות שלי, שיעור ראשון במבוא לטראנסגֶ"נדֶר: זאת על הצלע השמאלית, זאת מהנאחס הראשון שלי, מהאבא היקר מפז שלי שהביא לי אותה עם מכות יבשות, תמריץ תיאולוגי לטרנסווסטיט המתחיל, לשכנע את הצלע הסוררת שלי, שהשתלטה על הגבריוּת שלי, ולזֶכר הצלע ההיא, הנָשית, של אדם הראשון… וזאת על הצד של הבטן, זאת מהאח היקר שלי, מתנה ליומולדת עשרים, לכבוד אחיו השָרָמיט הסטָזֶ"רית, שאולי סכין בבטן תשכנע אותו/אותה לעבור לצד השני של החיים, איפה שהגברים תמיד-תמיד טובים ונחמדים, והנשים – תמיד בבישולים… וזאת האלכסונית על הישבן, זאת מהסרסור הראשון שלי, המה-זה מקסים, שאלמד קצת חשבון וניהול פנקסים, כי אני גרועה במס שבח, ועוד יותר גרועה בהלבנת הכספים (שמגיעים לו, כמובן)… ושתי האֶלה על הידיים, אלה מתנות שהענקתי לעצמי, עם מספריים, שאולי ככה אגיע מהר יותר למנוחה ולנחלה שלי…

אז מה אתה אומר, יוסל"ה?

נו, אדון יוסף חולם להיות יוספינה. ושום צלקת לא תזיז אותו מהמקום שלו. אין סיכוי. אישה כלואה בגופה של גבר. 

אז אולי תכתוב איזה בלוג, הצעתי. תהיה פוסטמה וירטואלית, שזה הרבה יותר חסכוני. 

אבל אדון יוסף רוצה להרגיש; להתלכלך בזרע ובדמעות, להידפק עם גברים סטרייטים שמנים דוחים לא מגולחים, להרגיש ת"חיים. לחתוך. כן, כן, הוא אפילו רוצה לחתוך!

אבל אין דרך חזרה, יוספינה יקרה מפז שלי. תִּראי שבסוף תצטערי. וזה יהיה מאוחר מדי. יש חור בַּדְלי, יא יוסף! יאללה, קח הלֶפּטופּ של גולדי ותכתוב.

אז הוא ישב וכתב:

בננות ובננים יקרות מפז,

לא יודעת מה יש לי, הדיכאון נחת עלי ולא רוצֶה ללכת. אולי זה הסתיו הזה באוויר, העננים, הרוח שבאה מהים ומדגדגת לי בפאה נוכרית. שאתמול אפילו סגרתי הבסטה לפני שתיים. שלחתי הקליינטורה לאריאדנה החולירע, שתרוויח על המצברוח הנאחס שלי. הלכתי בטיילת כמו איזה הומלֶסית, שפופה על החיים-קקה שלי. מלכה בלי בית, בלי כתר. נו… מין הון להון, על הפינה של פרישמן אני נתקלת באדון יוסף ההומו…

חו-לי-רע! מה זה, אדון יוסף כותב אותי?…

יופי, הגיעו ימות המשיח, עכשיו אני כבר לא יודעת מי אני… שתי קונילֶמֶל בתוך הפאה בלונד-פסים שלי.

התבלבלתם, בננות ובננים יקרות שלי? נו, גם אני. מי אמר שהחיים לא מעניינים?

ולכבוד השנה החדשה – פורטרט שצייר לי יוסף שלי, אה-לה-אנדי-וורהול… עוד צעיף בדרך להתערטלות הסופית.

מיליון נשיקות,
גולדי.