המלכה גולדי יוצאת מהמקרר (ומהארון)

בננות ובננים יקרות מפז,

אה, להיות בראש הטבלה, זה כל כך מחייב אותי, נשמות. זה כל כך מיניסטריאלי. נו, אריאדנה אומרת שזה עוד יעלה לי ביוקר, כשאתחיל להידרדר בחזרה למקום הטבעי שלי, בשוליים של השוליים… שתמות הלוואי, אמן! לא נותנת לי ליהנות מהכמה הרגעים המתוקים האלה. מה, אני לא יודעת שזה הכול בועות של סבון? שבוע-שבועיים ופוּףףף – אני נוחתת בחרא של המציאות. אבל אני מנסה להוציא את המקסימום מהמלכוּת שלי. שתכף הלכתי למשבּיר וקניתי לי חליפה ייצוגית סטייל מרים בן פורת, לא פחות ולא יותר. שלושה חלקים פוליאסטר של זקנות, גוון חום-קקה. אוהו! אני נראית בה כמו אליזבת טיודור ממש, ואיזה כבוד אדון חוגי מהקומת קרקע עושה לי, פותח הדלת של הכניסה, מרים הבֶּרֶט, מנשק לי את היד. אוֹה, אני מתמוגגגגגגגגת… 

בינתיים אני מתהלכת אצלנו בשְטריך עם כל הכבוד הראוי לי. מלכה או לא? את הקליינטורה זה לא מרשים מי-יודע-מה, אני יודעת, אבל לא מתלוננת חס וחלילה. שההם צוחקים על הגינונים החדשים שלי, על החליפת-מרים-בן-פורת… 

שלשום, כשנכנסתי לסוּפֶּר בבן-יהודה, אפילו שרקו לי. בלבלו אותי עם מלכה אחרת. המנהל משמרת כִּרכר אחרי כאילו שהייתי איזה פנינה דבורין, או שופטת בעליון. זה בטח הפאה של יום שלישי – בלונד סינטתי עם נגיעות של כסוף שרמנטי… הזמין אותי לקפה, כיבד בקרואסון.  נו, אז גררתי אותו למקרר של הגבינות וירדתי לו למפרע. חולירע, ההוא חטף כזה שוק. אבל היה מאוד מאופק ושיתף פעולה עם הדגדגן-מגדל-עזריאלי שלי. חבל רק שהוא חת"כת קמצן, חשבתי ישלח לי הביתה פרודוקטים, יין, יפתיע אותי כמו גדול. אבל האדון המנהל, שייצמח לו עוף קפוא על הזין, אחרי שגמר לי על החריץ של הקממבֶּר, תכף רץ להביא את הסגן שלו: דחילק, כבוד השופטת, זה מסכן אלמן, לא הריח מנוש כבר מיליון שנה, תעשי לו טובה… נו, אז הייתי מאוד פרקטית  וירדתי לו על המקום, שאני יש לי גם חולשה בסיסית לאלמנות ויתומים וכאלה. אה, יצאו לסגן המנהל כאלה אדים של אושר מהאוזניים. אחר כך הגיעו גם השליחים, והקצב, והמנהל אגף ירקות, ואיזה קופאית לֶסבּיקה מקייב. לבדוק את המבקרת. נו, חגגו על המלכה. מזל שהמזג אוויר במקרר היה מתחת לאפס, שאִם לא, בטח הייתי מתעלפת… 

היידֶה, אחרי שקרעו לי הצורה יצאתי מהמקרר, תרתי משמע איך שאומרים. אפילו הפאה קפאה לי… בקושי הצלחתי ללכת. צלעתי עם הסלים שלי החוצה ונפלתי על המדרכה – בחיים אני הרבה פחות מלכותית, בננות יקרות שלי. אנשים טובים הרימו אותי והושיבו אותי באיזה פיצוצייה. מזגו לי מים, עשו לי אוויר עם עיתון "מעריב" (אפילו שאני מעדיפה את אוויר הפסגות של "הארץ")… אני הייתי קצת מבולבלת ושאלתי איפה הנהג שלי, שאני יש לי  ישיבת דירקטוריון בעוד חצי שעה. נו, הבְּלוג עלה לי למוח, ביחד עם השתן. שתכף התנדב איזה אדון להיות הנהג שלי. לקח הסלים וחזר עם למבְּרֶטה סטייל ימי תרפפ"ו. הושיב אותי בסירה הצמודה ויאללה, השיט אותי בבן-יהודה שטראסה. אני נופפתי לשלום לנתינים האדישים שהלכו ברחוב ולא ידעו שאני מלכתם, בעצם. 

מין הון להון העליתי אותו אלי הביתה. קוראים לו יוסף. הוא היה מאוד נחמד ושיחק במחשב בזמן שהתקלחתי. כשיצאתי עם נֶגליזֶ"ה ורוד-אפרסק הביא לי אותה בקטנה – מה, זאת את המלכה של הבננות? אתְּתְּתְּתְּתְּ?… חולירע, ומי אתה שאלתי, פרח משוררים? סופר מקרטון? קומפּלֶקס עדתי? שההוא עיקם לי כזה פרצוף: אני לא בקטע של נשים, גולדי. אני מהמועדון שלך. שלך! יופי, נבחתי לו, שאני התקלחתי והתאפרתי והתבשמתי בשביל חצוצרן סוג בי"ת? אבל מייד החזקתי ת"עצמי, שרק לא יוציא אותי מהארונות המוגפים שלי… אמא"לה! אבל ההוא היה חברותי דווקא. פימפם לי קפה, הניח כרית מתחת לרגליים המיוּבּלות שלי, התנדב לקפל הכביסה, ספונג"ה… נו, אני ישר התרכּכתי, ושלפתי תמונה מעודכנת וחתמתי, מזכרת מהמלכה.  

לפני שעתיים הלך אדון יוסף ההומו, השאיר לי בית מסודר לתפארת. העוגה בתנור, השירותים מבריקים, הפרחים עומדים כמו חיילים באגרטל בפינת האוכל. אהההה… הייתי מאמצת אותו לתמיד. 

נו, אולי זה סימן ששולח לי אלוהי הבְּלוגים: תצאי מהארון שלך, גולדי. תצאי מהמקרר, מאמי. שהרי את יפה גם בלי המסכות שלך. אולי הוא צודק, בננות יקרות שלי. אבל המסכות שלי הן חלק ממני, לא ככה? 

אז בתור בונוס אני מגלה לכן את פרצופי, וחסר לכן שתצחקו לי… היי, מי זה גיחגך שמה בפינה השמאלית?

בשבוע הבא אפשיל עוד וילון, בננות ובננים יקרות מפז שלי, ובינתיים: נשקוקית, המלכה גולדי