רונית בר-לביא
חוזה השכירות שלי מצביע על כך שאני מתגוררת כרגע בירושלים.
זה אומר שחם לי בקיץ אבל נסבל,
שאני מוצאת את עצמי חלק ממיעוט קיצוני ומסוכן שהולך ונכחד בעיר הזו,
שאני מעדיפה שקט כפרי ופסטורלי על פני צפיפות ורעש של עיר,
שאין לי יותר מושג ממקומות חדשים לבילוי בעיר הזו, כי הפסקתי לחלוטין לצאת בה,
ושבאופן כללי אני עדיין מעדיפה כאן על פני שם,
אולי כי שם יותר פיח ויותר לחות ויותר רעש וצפיפות ולחץ,
ונכון שגם הרבה יותר בנים שהם סינגלים ושווים לכאורה וכל זה,
אבל כשיש הרבה ממילא לא מוצאים,
אז מה רע לי פה בינתיים עם כל הנזירים המורמוניים,
הנוצרים-אוהדי-ישראל, המשיחיים למיניהם מכל קצוות תבל,
ונציגי העיתונות-העוכרת-ישראל מכל אירופה רבתי ??
אחרי הכל,
כשאת יורדת לך בכפכפים לקנות לחמנייה ושוקו בפיצוציה בתל אביב, איזה מיזוג אתני
כבר נכון לך ? מקסימום פועל רומני דלוח לרפואה.
אבל בירושלים, כל גיחת סרק לרחוב מניבה מיזוג גלויות שלם שמהווה עילה
לועידת פסגה אזורית לפחות.
אז מי אני שאוותר על כובד אחריות שכזה, שלא להזכיר, על ההנאה המשונה
שבזכות לגור במקום הדומה ביותר לעזה, בתחומי הקו הירוק ??
ובכן, לא אני. לא ולא.
על כך ועוד, בטורים הבאים.
אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון
עשית זאת
לילה טוב
באמת קולע. לא פחות טוב מאותו שיר ידוע של חזי לסקלי:" הו, חולשה"
ועכשיו מה?
הנה שורות הסיום של "שיר ערש" שכתב אלתרמן ל"אסתר המלכה":
שיכבו את הפנס
כן, כן
הס!
די למחשבות, די לטרדות, די לרעש שבראש
לישון עכשיו
לצלול לתוך השקט
ש….ש….ש…ק….ט
אמאל'ה, רק עוד פעם אחת את השיר הזה ודי, אני מבטיח להרדם…
אני נשבע בחייך, אמא !
או כמו שאני נושאת את צעקת ילדתי כשהיתה קטנה"די!!!!!!!!!!!!!!"
רונית, זה יכול להיות אפילוג יפה מאד לשיר. אנא, כתבי אותו.
גם אני בדרך לדי הזה אז הנה שיר ערש ממני:
מממממממ (זמזום)
ששששששש (הסיה)
נייטינייט (מוצע לתרגום משוררינו).
בדיוק.
תודה לכולכם, מתוקים שלי.
כייף לפעמים לתלות דף חדש על כן הציור.
ככה כמעט ריק, ולהאזין.