תשאירי את הזיתים

מקום שלא הייתי בו שנים רבות,
ישבנו וגם טיילנו בין האנשים, אפילו צילמתי פה ושם.

באיזשהו שלב תמיד מגיע הרגע שרוצים לאכול. גם לשתות, אבל בעיקר לאכול.
בכלל, רעב גדול אוחז בי לאחרונה.

התיישבנו לשולחן, הזמננו, הגיע (לא לוקחת כלום כמובן מאליו).
אכלנו בכל פה.

ואז תמיד מגיע הרגע ההוא, שהמלצרית פתאם שועטת לכיוונכם.
היא שועטת, ולא בדיוק בחינניות, אלא יותר כעדר לאמות היורד מן הגלעד.

את רוצה לעצור את זה בזמן, לומר לה: "סטופ! לא הרגע, כשאנחנו בדיוק כאן באמצע
משהו חשוב", אבל את לא מספיקה. את נצמתת, נאלמת, עוברת לפאסיב.

בחוסר רגישות מוחלט ואטימות מעוררת קנאה כמעט, היא מגיעה עד לשולחנכם,
ומתחילה לנטול לעצמה דברים משולחנכם ולהעבירם אל מול מבטיכם המתחננים,
מהשולחן הרחב-הנדיב אל מגשהּ המאיים והבולע-כל.

כשאת מצליחה להניח את כף ידך על קערת הזיתים  ולהצליח להצילה
מציפורניה החמדניות של המלצרית, את חשה תחושת רוגע שמסתמנת כזמנית,
כיוון שידך השנייה כבר ממהרת להגן על ספל הקפה הכמעט-גמור שלך, שעדיין לא לקקת
ממנו את הקצף.
"לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא, רק לא את המפיות !!",
את מספיקה לצרוח בהיסטריה, כשהמלצרית בחיוך מדושן עונג כבר הספיקה
לתפוס אותן באגרוף אחד חמדני, לקמטן בבת אחת ולהניחן במגש-הבלען המחייך בזדוניות
של משת"פ.

עיני המלצרית מביטות בנו מורעבות.
אנחנו אחוזי אימה, ידינו אוחזות בהיחבא מאחורי הגב בצלוחיות קטנטנות שהצלחנו להציל
בשנייה האחרונה מציפורניה.

דקה ארוכה ומעיקה עוברת על שני הצדדים.
אף צד לא זז, המלצרית מודדת אותנו במבטיה.
מה היא תיקח ??
היא חייבת לקחת מ-ש-ה-ו.

עיניה מתרוצצות לכל עבר.
"תורידי !", היא פוקדת לפתע.
אני מתכווצת בכסאי.
"את…. מה.. להוריד ?" אני מצליחה ללחוש בכוחות אחרונים.

"את מה ???" שואגת המלצרית, ומסיטה את כתפייתי ברעבתנות.
"תביאי לי אותה, ותמהרי בבקשה, יש לי הרבה שולחנות ואין לי את כל היום !!".

באנחה בלתי נשמעת אני מניחה את החפצים המעוכים משתי ידיי על השולחן,
מתירה את חזייתי, ומניחה אותה על המגש.