עובר-דירה מצטיין

בואו נאמר שהיה זה מתישהו בתקופת ימי בית שני.
מאז אני כאן, 
ואני לא רוצה לשמוע בכלל
על בעלי בתים שמהרהרים בהון שיפיקו ממכירת דירתם שבשכירותי, לא על ארגזים, מסקינגטייפ, מובילים
או חיפושי דירות ובודאי שלא על אותם ימים נוראים שזכורים לי ממעברי הדירות של פעם,
ימים בהם את תלויה באויר, כבר לא שם ועדיין לא כאן.

אבל ההתקבעות הזו שלי, לא מפריעה לחבריי הטובים ולרוב רובם של מכריי להחליף ללא 
הרף דירות וערים, בקעות ועמקים, ולנדוד ולשוב כאילו לא היה ביתם מבצרם אלא אוהל ארעי
בטרק אחד ארוך בין שם לבין עוד שם.

אולם כשקורה "הנורא מכל" ואני נאלצת לזוז, אני מטבעי עושה זאת בדרך היחידה שאני
מכירה, כלומר, בשיא הלחץ האפשרי ובמקסימום הזעה.

אך לא כך חברי.
חברי הוא אדם שמתפקד טוב בתנאי שלווה, ולא חושב שמתפקידו לצאת ולו מעט מחיקה החמים בכדי
לבצע מיני משימות ופעולות שנגזרות מהחלטותיו הוא.

כך קרה, ששבוע לפני תאריך היעד של המעבר שלו לדירה חדשה, שאלתיו כבדרך אגב,
איך הכל מתקדם ואם הוא צריך עזרה.

"מה מתקדם?" שאל באדישות.
"נו, זה, האריזות, מעבר הדירה. מצאת כבר חברת הובלה, אתה צריך ארגזים, אספת עיתונים,
פרסמת מודעה לדירה הקודמת ?"
חברי נראה לרגע מבועת, ואז מיד התעשת וחזר למבע האדיש הרגיל.
"על מה את מדברת ?" שאל לבסוף.
"אפשר לחשוב שאני עובר לקוטב הצפוני או לירח", הוסיף.

כך המשיכו להיראות הדיאלוגים שלנו בפעמים בהן הרהבתי עוז לשאול משהו,
ובשאר הימים פשוט הנחתי לדברים להתנהל על ידו, 
כלומר: לא להתנהל כלל.

ביומיים שלפני, הגדיל חברי לעשות ובדרכו חזרה מאיזה סופר לקח איתו כמה ארגזים,
אקט שגרם לי כל כך לשבח ולחזק אותו, שמרוב גאווה עצמית כמעט ופסק כליל מ"מאמציו"
לעבור דירה, על כן פסקתי מיד.

היה עוד איזה חצי ערב בו הוא הקדיש כמחצית השעה לארוז כמה בגדים ומיד חדל.

כך קרה שיום המעבר הגיע, וכדרכו של יום, גם חלף. 
היום עבר, וחברי נשאר.
בדירתו הקודמת.

לאחר בירור עדין מצידי, הסתבר שממש אין לו כוח להילחץ, ושהוא יעשה את זה בקצב שלו,
זה היה ממש חידוש בשבילי, לכן שוב הרפיתי.

הפעם לא תהיי שתלטנית, אמרתי לעצמי, את לא מנהלת את העולם, ולא אחראית על חיים
של אנשים אחרים, תני לדברים להתנהל קצת מסביבך, שכנעתי את עצמי,
ונרגעתי זמנית.

מי שהיה רגוע הרבה יותר היה כמובן, חברי.

שלושה ימים אחרי התאריך הנקוב, הוא הזמין חברת הובלה.
כשאני עברתי דירה, לקחתי שבוע חופש. 
הוא יצא שעתיים מוקדם מהעבודה, באקט נדיר של הקרבה ממשית.

לילה לפני, הוא דיווח שלא הספיק לארוז כמעט בכלל, ואחרי שהראה כמה סימני עצבנות
שהפכו עם לילה למתח קל,
התקשרתי מודאגת אחרי כמה שעות.דימיינתי לי בחור על סף התמוטטות עצבים.
חברי ענה שמח וקליל.
"מה שלומך ?" שאלתי בדאגה.
"סבבה", ענה.

"איך עשית את זה ?" שאלתי, מסוקרנת.

"אה, חשבתי על זה ופשוט החלטתי שאני לא אהיה עובר-דירה מצטיין, זה לא נורא. זה הכל".

"זה הכל?", שאלתי, מקנאה.
"כן", ענה הבחור, מבסוט מעצמו, 
ענן מחשבותיו מצוייר מעליו ריק וקליל.

איזו המצאת המאה, חשבתי לי, הייה שליו. שלווה. פיס אנד לאב.
משהו הצליח להוציא אותך משלוותך ? זה ממש לא סימן שאתה צריך לפעול או לעשות משהו
או חלילה להילחץ. פשוט תדע שאתה בסדר, שמותר לך, שאתה לא חייב להצטיין
בשטות ההיא ששמת לך למטרה. אתה יכול להיות בינוני בזה. אתה יכול להיות אתה.

וואלה, סטארטאפ.

אני עדיין מנסה ללמוד את זה על בשרי.
זה לא לגמרי הולך לי, אני חייבת להודות.
העניין די מטריד אותי,
אני רוצה ללמוד היטב את השיעור,
ורצוי להצטיין בו.