הרבה בריאות ושתצליחי בכל מעשייך

כל חבריי מכירים אותי ואת השנינות (המפוקפקת) שלי, טוענים שגם כשאני בדכדוך מתקדם
אני מסוגלת להצחיק אותם (מוזר), ולעיתים אפילו מדפדפים באתר זה,
בכדי להתעדכן ברעיונות ובשטויות החדשות שאני מייצרת.

על כן אין להתפלא על התמיהה שהם חשים ומשדרים בזמן שהם מקבלים ממני 
כרטיס ברכה.

גם אנשים שלא כותבים מי יודע מה, שכותבים אפילו גרוע, משתדלים להישמע
מעניינים וחדשניים בנסחם לך ברכה, וחבריי עוד מכבירים בעניין הזה.

יש לי חברה שכל אוסף הטושים הצבעוניים שלה מגוייס לעבודה,
והיא יושבת שעות לעיתים ודוגרת בחריצות על חרוזים ועל מילים שיהלמו את המעמד.
ויוצא לה טוב. אפילו ממש.

כנ"ל לגבי ידיד שהופך ממש לחמיצר בחברו לך ברכות ואיחולים, ובכדי לפענח את דבריו
המתוחכמים, יש להצטייד במילון עב כרס ולפעמים גם באחד מספרי המתימטיקה שפעם למדנו
יחדיו.

ודווקא אני, שבשנים האחרונות, יוצרת במילים,
הברכות שלי יוצאות הכי דודתיות ומשעממות תצורה.

אתם בטח חושבים שאני לא משקיעה.

טעות !!!!!!!!!!

אני יושבת לי מול הברכה המתוקה עם ציורי הפרחים העדינים בורוד או הבלונים ההיתוליים,
וראשי ערפל.

ומה בכל זאת עולה בו?
"אני אוהבת אותה. היא חברה טובה שלי. אני רוצה שהיא תמשיך להיות חברה שלי.
ושיהיה לה טוב. שהיא תצליח בלימודים ובעבודה ושתמצא חתן כמו שהיא רוצה לעזאזל."

האם מענני מחשבות כאלו מתחשק לי ליצור ברכה מתחכמת ושנונה, שאך צופנת בתוכה
את מה שאני רוצה לומר ?
לא ולא.

כשאני אוהבת אנשים, בא לי להגיד ישירות, וזו בדיוק הבעיה שלי בברכות.

הן יוצאות דביקות ומסטיקיות, קיטשיות הרבה יותר מאלו המוכנות-מראש עם הכיתוב עצמו,
וממקמות את הדודה חנה-שושנה-רחל-פנינה במקום מאד גבוה בסולם היצירתיות בברכות
ביחס אליי.

לפני שבוע, חברה טובה מגיעה אליי, 
אני כממתיקה סוד, מטמינה ראשי בתיק ומוציאה ממנו צרור.
מתנה כייפית עם המון רשרושים בפתיחה והמון דברים של נקבות כמונו, והמון ריחות,

אך אויה,
גם ברכה נתונה במעטפה מבטיחה.

היא פותחת, נרעשת, "מעניין מה רונית הבת-זונה השנונה הזו, רקחה הפעם".
מתחילה לקרוא, פניה כאילו אורות, אבל אז מתכרכמות בצל חולף, אבל לא נסתר מעין.

לאחר כמה שניות של התאוששות מצידה, היא ממלמלת,
"מגניב, רונית, איזה מקסימה, אני גם נורא אוהבת אותך ורוצה שתהיי בריאה ושתצליחי
בכל מעשייך".

אנחנו מתחבקות ואפילו נושקות.

"משהו ברונית התדרדר", אני יכולה לדמיין אותה מהרהרת לעצמה,
ואז שתינו ממהרות לטמון את פרצופינו בתוך עוגת הקצפות החגיגית,
והרהורים נוגים-חולפים ממלאים את פדחותינו העסוקות,
עד שבסוף הפרוסה הרביעית,
כשנותרות רק קריעות העטיפות, הסרוטונין הוגבר פלאים,
והמתנה כבר נטמנה לה במקומה,
שתינו יודעות
שמה שהכי חשוב בחיים