נגמר הסיוט

זו כל הפואטיקה כולה.

אני לא יכולה לפרט, אבל משהו שעשיתי במשך כמעט שבעה חודשים,
שהיה אחד הדברים הקשים בחיי,
שגרם לי להיות חולה ממש, גרם לדפיקות לב מואצות המון פעמים,
ללחצים, כעסים, פחדים אדירים, תחושות קלאוסטרופוביה, ובעיקר:
התשה, התשה, התשה, 
רצון לתלוש את השיער מרוב קושי, לצרוח,

פשוט נגמר היום.
זהו.

אני עוד לא יודעת את האחרי. אם לחגוג או להתפגר.

בינתיים לנשום. פנימה החוצה. 
קצת יין, מקלחת, אין כוח אפילו לטלפונים,
כמה סמסים לחברים להודיע שזהו. המענה הרפה.

היה גם המון טוב, והוא כולו היה קשור ביכולות שלי ליצור אור,
גם במקומות של חשיכה גמורה.
והוא היה קשור גם בכמה אנשים שהיוו מגדלורים של אור עבורי במקומות
של חשיכה כמוה לא הכרתי קודם.

והיו ימים או הרכבים בהם האור לא היה נוכח. לא היה לו מקום, ודאי
שלא אוויר (לא היה אוויר במקום הפיזי ההוא, חוסר ריאלי בחמצן
נוסף לכל).

ובא לי לבכות, בא לי לצעוק, בא לי לצחוק ולא בא לי עליך.

ובעיקר:
מהרגע הראשון היה שאט נפש אדיר.
מדמות קשה קשה קשה.

נחשפתי לכמויות גועל ורשעות שלא נאלצתי קודם לסבול למשך תקופות
כל כך ארוכות. שקרים לכל אורך הדרך, מהדקה הראשונה, רוע לב,
רצון להזיק ולהרע.

ואני לא ידעתי מה נכון. אם לעזוב ולפרק הכל (דרמטי מידי) הוא המעשה הנכון.
כמעט ולא היה יום שלא רציתי לעשות את זה.

היו שבועות יותר קלים, היו שבועות של סיוט.
משהו שתופס חלק קטן מהשבוע מבחינת שעות, אבל גמר לי את כל האנרגיה
הנפשית.

ועדיין אין לי מסקנות חותכות.

מסתמנת מסקנה זמנית:
יכול להיות שישנם מצבים בהם צריך לעזוב, בהם צריך לקום וללכת
ולומר: לא עוד. אני לא מוכנה לסבול את זה, ואני לא צריכה.

לי יש נטייה ללכת עד הסוף בלעמוד בקשיים. אני סובלת כמעט הכל.
ומדובר בכמויות סבל אדירות, שרוב האנשים לא מתקרבים אליהן בכלל,
שאנשים היו קמים והולכים או מפוצצים את העניין בשבוע הראשון.

ואני סבלתי בשקט, לפעמים אמרתי משהו, קצר וחותך.
הדמות שצריכה להבין, הבינה מהרגע הראשון.
וככה זה תמיד, השונאים הכי גדולים מבינים הכי טוב זה את זה.

אפשר להתמודד עם דברים שהם בני שינוי, אבל לא עם מקומות שהשטן בכבודו
ובעצמו מתגורר בהם.
ואני לא מתכוונת בדרמטיות.
אני מתכוונת לחשיכה.

כשאור קטן מגיע אל חשיכה גדולה, החשיכה תשתולל, תשתולל עליו.
תנסה להרוג אותו מבחינה רוחנית.

והקרב אימתני.

אני מרגישה שננגסתי.

והנה שרדתי, כי אני שורדנית.

אבל יכול להיות: שזהו, יותר לא. יש מקומות ומצבים שצריך לעזוב.
ברגע שאתה מאפיין שמשהו רע ושטני, להבין את זה, לא להתבלבל,
או לחשוב שמדובר באימון או במסוגלות ויכולת עמידה, 
אלא להבין שמדובר בשיעור מסוג אחר :

שיעור בלעזוב ולהתרחק ממה שעושה לך רע.

ולא מתוך בריחה או התכחשות (שמלמדים אותנו שאינם טובים),
אלא מתוך כבוד עצמי ו"שמרתם את נפשותיכם".

איך אדע לזהות מתי מדובר במאמץ הכרחי ומתי במשהו שעשוי מחומר שטני
שצריך להתרחק ממנו ?

הלוואי וינתן לי הכוח ותורחב הידיעה ותחושת הבהירות.

שיואוווו.