א גרוייסע מציעא 2 (הילכות תשובה)

אולם עד מהרה התגלה זה כצעיר נחפז בימים, 
והוא בעל תשובה ובפיו שאלות לרוב,
האם תוכל הגברת הנכבדה ללמדהו, האם בחדרי חדרים יוכל הדבר להתבצע,
כי הוא מטרה לו בכל זה, ולא סתם תורה מבקש הוא לקנות לו הפעם, אלא דבר סוד בפיהו
וליבו לא מלאהו לומר, אך ודאי תוכל הרבנית הצדיקה לנחש.

אז סחה לו הרבנית ולא בשמץ של תוכחה או משפט, שיילך לאותן חנויות פלך-והלך, ישלם ממונו
ויוכל ברוב סוד ובפרטיות שלמה לבאר רצונותיו בידי הזבן,
כי הרבנית הצדיקה אין בה כישורים מעין אלו שחפץ בהם האברך המסכן שנקרע היה
באותם ימים בין הוד קדושתו אשר במרומים לבין ענייני ארציות שעוסק היה בם מיום היכנסו בעול המצוות
בדבקות אדירה וכעת, ככל שהיה מרעיבם כך היו נרעבים יותר ויותר ועתה הוא על סף אפיסת הכוחות
וכוחו לא עומד לו יותר.
ואז המשיך האברך המצויין אך המיוסר ואמר בלא כחל ושרק שאם לא מעמידין למולו כתריסר בתולות 
כשרות ויפות מראה עד מאד, חי נפשו שעם כל הכבוד וההדר להוד מלכותו אשר במרומים,
לא יידע יותר אנה יבוא.

הקשיבה לו הרבנית רוב קשב, וכך דיברה:
"האם מכיר אתה, אברך יקר, את כוחה הממכר של אותה רשת פלך תמימה למראה ?
האם תריסר נקבות בתולות מרקדות אנה ואנה יספקו את אותו יצר חי ואנושי שבך, 
האמת יש בנתיב זה אותו אתה מבקש לך ?
או שמא, ושקול זאת היטב, אברך רב תשובה, יתהפך עליך הגלגל ובמקום בו אתה מחפש
לך פורקנות ושלוות הנפש, תהפוך מיום ליום לעבד חרוף ואומלל חו"ח שאינו יוצא ידי סיפוק ולו
ליום אחד של שלוות הנפש, שהרי לא בשר ודם הן אותן בתולות ולא שלך המה ולא מחייך יצאו,
אלא מעבר הררי חושך התאגדו יחדיו ועם עדת בלתי-נימולים יחגגו במן התבהמות
החושים, הם ולא מלאך, הן ולא שרף, הערלים כולם ואתה, אברכי היקר, לא בתוכם".

"הרבנית, את אשה חכמה ומלומדה", השיב האברך בקול רועד,
"ונראה כי כוחך רב, ואני שואלך עתה מה עליי לעשות, אולי תוכלי לעוץ לי עצה".

"קטונתי מלהשיא עצות, בעל תשובה יקר, ולא אדון אדם במצבך,
אולם הייתי אומרת שלו אני אתה, הייתי ניגשת לרב או קבוצת רבנים שאני מחשיבתם
לבני-סמכא עבורי, ויושבת ומתייעצת עימם. 
אל תיחת ואל תירא ואל תבוש,
שהרי אדם אתה ובעל תשובה ורבים המכשולים ששמים בפניך ואף הרבנים המלומדים
מכירים זאת, ואתה בלבטיך לא מחולל כל רעה, האין זאת ?"

"כך חשבתי", סח האברך….

והרבנית לא עצרה מבעדה מלהוסיף, 
(כי מאד דעתנית היתה הרבנית ואף לא אשת איש שיוכל להסותה מפעם לפעם במיני מצוות והוראות עשי ואל תעשי):

"וזאת אף שאינני סבורה שעליך לשים גורלך באנשים אחרים מחוצה לך.
ולוואי הלוואי, וזוהי תפילתי לך,
מקווה אני בשבילך, אברך יקר עד מאד, שיימצא בך הכוח לדעת הנתיב שלך,
למצוא בתוך נפשך הכוחות והידיעה מה צריך לו אדם מה לא,
אלו דברים הם מן הטפל ואין להם ולאמונה בהשם יתברך ולא כלום ורק מפריעים הם מבעדך
לחזור בתשובה מלאה, תשובה יהודית, תשובה שאין בה כל פסיל או אליל, 
והעיקר: תשובה שהיא כל כולה שלך,
הלוואי".

בכל אותו הזמן חשבה לעצמה הרבנית תוך שהיא משתתקת אט אט, אם נהגה כשורה,
והרגישה בליבה פנימה שנכון עשתה ושפעלה היטב מתוך ליבה ובמלוא הכבוד להאדם המצויין
שנקרה עדיה, ושבאותו זמן לא ביישה ולו שמץ מאורחות חייו שהיו לה זרים ואף לא מקובלים.

היא חזרה לקיטון וענדה פוזמקאותיה כי הנה ערב שישי מתקרב ועליה לצאת ברחובות
ולתת קידושין ולראות אנשים, ואין זה יפה שתזניח מראותיה ותיתן לאברכים חפים מכל עוון
ונקיים מכל חטא לחשוב מחשבות של פלך רק משום רבניות שאינן מקפידות די 
צרכן על קדושת המראה.

וראתה כי טוב ויצתה את ביתה אל הרחוב ההומה שקט של לפני מעשים.