בננות - בלוגים / / חוף עלייה
שמורת מגדלי הבננות - הבלוג של הדס מטס
  • הדס מטס

    בערך מ-1968, שאז נולדתי, ועד סיום התיכון גדלתי בכפר ציורי וקסום (מילים אחרות ל"חור כמעט הכי נידח ביקום") להלן: השמורה.    יש לי 3 ילדים, ושותף לחיים שהוא גם שותפי בהוצאת הספרים אגס – המתמקדת בספרות נשים. בימים אלו ממש יצא לאור הכחול - ספר ניו זילנדי יפיפה על בחירה בלתי אפשרית של אישה בין אהבת גבר לאהבת ילדיה. לפני כשנה יצא לאור תאונת עבודה – ספר מתח שכתבתי.   העלילה נוגעת ביחסים המורכבים בין ילידי הארץ לעולים מרוסיה ובחיים הבודדים של הרווקות בעיר הגדולה.   הספר  מדגיש את האופן שבו בעידן הדיגיטלי שלנו מקום העבודה משתלט על חיי העובדים.   הרבה מתח, המון הומור.   ממש במקביל להולדת בתי הצעירה יצא לאור  הרומן הראשון שלי - "רבע עוף" המיוחד ב"רבע עוף" הוא גיבורה שמנה. הספר מלווה את רוית, אישה נאה ומצליחה, בהכנות לבר מצווה של בנה, בתוך מציאות אישית כואבת של הנשים השמנות, שרבות מהן חיות בינינו אך מעטים מתייחסים לקיומן.

חוף עלייה

 

מעשה שהיה כך היה בפרובינציית יפו אשר על הים. מה היה הפעם? הפעם היה חם נורא, אז לא נחזיק אתכם יותר מדי זמן בעיר המהבילה. בואו נרד לים. ולרדת לים של יפו זה לא סתם, תודו. לא, לא סתם ים. זה השחפים על המזח שכבר עפו, זה ריח של דגים מיטגנים, זה רומנטיקה, זה ריח מלח ואצות וילדים יחפים שאוכלים ארטיק,
 
ואימהות בבגדי ים שמציעות להם קלחי תירס, ואבאים עם כרס
ובמקרה הטוב גופייה, זה מטקונרים שחומים ועצבניים, זה מציל שהזהב על צווארו שוקליותר מהחסקה שלו, זה פרשים ופרשוטים שדוהרים להם פתאום בינות לילדים ולמגבות שלתיירות משתזפות טופ-לס, ומים.
כן, כמעט שכחנו, מים. וגם חול. חוף ככל החופים, אתם יודעים

ואל החוף הזה יורדים באלף מדרגות. טוב, קצת הגזמתי, אבל יורדים המון
המון מדרגות. אחרת למה קראו לחוף הזה מלכתחילה "חוף עלייה"?

ירדנו אל החוף, והנה אנחנו רואים שם את משפחת קרולינה, שכוללת את קרולינה שלנו עם כובע הקש העגול והרחב שלה שמצל על כל המשפחה, את יורשת העצר הקטנה בבגד ים ורוד עם ציורים של ברווזים, שבונה ארמון בחול עם אבא של קרול, שחושב שלחנך ילדים לבנות ארמונות בחול זה חינוך לתרבות ארכיטקטונית, שחייבים סוף סוף להטמיע בחברה הלוונטינית שאליה הם נולדו קסססססס לומשנה של מי.
קרולינה, מתחת לכובע רחב התיתורת שלה, קוראת בעיתון של אמניות מתקדמות ופמיניסטיות (אבל מאלה שכן מורידות שערות ברגליים), נהנית מהשלווה, מהחוף, מיפו, מהשכנים שכן מוצאים חן בעיניה בדרך כלל, מהפסטורליה של הרעש, וגם מהנחת שמסבים לה קרול ויורשת העצר, שהארמון שהם בונים כבר גדל ומתפתח ומצמיח צריחים ומגדלות.

ואז 
פתאום
את השלווה היפואית מחריד קול צורם שמזכיר יותר מכל דבר
אחר אופנוע כבד במיוחד שמישהו באופן הפגנתי וחד-תכליתי הוריד לו את האגזוז במשור אל תשאלו אותי למה, ככה עושים ביפו, קרולינה אומרת.
 
יורד האופנוע המרעיש והמפחידה זה בספיד את כל המדרגות שיורדות אל חוף עלייה, עושה כמה חראקות בחול, כמעט דורסשלוש ילדות קטנות ומזרן, מפחיד זקנות, וגרוע מכול: דורס את הגשר התלוי של הארמון ומשחית אותו עד לבלי הכר.
יפואים במקרים כאלה סותמים ונכנסים מתחת למגבת שלהם. קרול –  חמתו עלתה בו עד לאוזניים ואף למעלה מכך, תפס את ערמת החול הכתוש שפעם היה גשר תלויבסגנון רנסאנסי, זרק על האופנוע.
ואז התחילה הדרמה.
עצר ההוא את האופנוע שלו בעוד חראקה, על החול.
ירד מהאופנוע.
הוריד את הכפפות עור השחורות שלו.
פתח שני ריצ"רצ"ים במעיל עור השחור שלו באזור הפתח של השרוולים.
הוריד את הקסדה השחורה שלו.
ניער את השערות השחורות שלו.
פתח עוד ריצ"רצ" במעיל, שיראו את השערות שצומחות לו על הקעקוע של שני-נחשים-בתוך-גולגולת-של-חתול.
פתח את הפה הגדול והשחור שלו והרעים על קרול עד שכל החול נכנס מתחת לכיסאות הנוח שלו, וצרח:
"מה אתה עושה יא זבל?!"
כחכח בגרון השעיר שלו,
ודפק מוכטה ע-נ-קית בפרצוף של קרול.
אחר כך הרים את היד הענקית שלו והנחית אותה בסטירה אדירה עלהפרצוף של קרול.

קרולינה זרקה את הכובע,
קמה בדחילו, נעמדה ברחימו,
תפסה את הזרוע של ההוא על המעיל עור ונתלתה עליה, ובקול חלוש ומתחנן אמרה: "הוא לא התכוון אדוני, הוא לא התכוון",
וכבר ראתה את עצמה חוזרת הביתה לבד ואת יורשת העצר הקטנה מתחוורת כמו הצל הלבן של האבא שלה, שהחוויר ומלמל בקול שקרולינה לא שמעה בחיים ושאם היא לא הייתה שומעת אותו באותו רגע, היא הייתה נעמדת בתור אחרי הערס להרוג אותו גם כן: "סליחה,אני מצטער, זה לא היה בכוונה".

לא שהיא זוכרת איך זה נגמר
ואיך ההוא נעלם ברעש מחריש ומרעים (ואולי גם ההפך)
לא שהיא יודעת איך היא אספה את עצמה ואת בני משפחתה אל הסל הכחול שלה ומשם אל האוטו האדום ואל הבית הלבן
לא שהיא יודעת משהו בכלל ממה שקרה לה עד שהיא סופסוף שכבה לבטח במיטת האפיריון הארגמנית שלה
לא שהיא זוכרת משהו או מישהו
אבל השאלה שניקרה לה כל הזמן הזה ועד עכשיו, המשפט שהיא ניקרה לקרול כל הדרך אל הברז הזה ששוטפים בו את הרגליים מזפת, היה: "תגיד, אתה לא קורא עיתונים?!"

ומה הוא ענה לה
?

נו, תגידו אתם, זה משנה בכלל מה הוא ענה?
 

 

© כל הזכויות שמורות להדס מטס