צחוק צחוק

בדיוק לפני 20 שנה (איך הזמן רץ כשנהנים), בחופשה בין שנה א" לשנה ב", הגענו לבה"ד 12 לטירונות. צ"רלי מהאפסנאות זרק עלינו שאריות מדים ששימשו בעברם מדי ב" של שבויים אחרי ששימשו בכבוד וביקר את חיילינו. וככה נדמינו לערמת סמרטוטים מהלכת ושמחנו מאוד על כך שגברים לא היו שם בנמצא. אתן לכם דוגמה לאופנת העילית הזאת:

 

כל אחת מאתנו קיבלה מדים מטולאים, מחוררים, דהויים, ובמקרה הטוב גדולים מאוד. במקרה הגרוע הם נראו כמו טייטס עם תחת מוגדל. אל תשאלו. אבל אל. כל אחת קיבלה שתי חולצות ב" ענקיות (במקרה שהיא הייתה רזה כמקל) או פצפוניות, כאלה שאי אפשר להרים אתה זרוע בלי שכל הבטן תצא בחוץ (וזה היה לפני עידן חולצות הבטן) או בלי להישאר עם שרוול מנותק ביד, בסגנון שמלות הערב ההוליוודיות של שנות ה-40, אבל בלי החלק של האצבעות. נאמר לנו שהחולצה צריכה להיות במכנסיים, המכנסיים סגורים בחגורה, הגרביים על המכנסיים, והנעליים – גבוהות ומאובזמות (וזה היה הרבה לפני עידן הדוקטור מרטינס ושות"). כולנו לבשנו את הדגמחים הישנים האלה ונראינו כמו גוררות בנמל.

רינה בטעות קיבלה ירושה של צנחן ישן. הווה אומר במקום חולצת ב" סתם היא קיבלה ירכית. מה עושה בחורה שמקבלת ירכית? – לובשת אותה כפי שלובשים ירכית: מחוץ למכנסיים, ובמותניים חגורה בסגנון עבד אל-קאדר אל-חוסייני. רק שתי שרשרות צולבות של כדורים חסרו לה להשלמת המראה.

עומדים במסדר הבוקר, המ"כית ורד (לשלושתן קראו ורד, זה היה השם האופנתי למ"כיות בימים ההם) פתאום קולטת את רינה גיסתי (לימים) במרכז השורה כשמותניה חגורים, ומבעד לתקרת כובע הרפול הקרוע שלה מבקיע לו ומתפרץ קוקו בלונדי מפואר וגולש, שעליו כל גאוותו של אחי הצעיר בימים אלו.

המ"כית פונה אל רינה גיסתי בזעם: מה זה צריך להיות? רינה: מדים. המ"כית: לא אמרו חולצה בפנים וחגורה במכנסיים? רינה: אמרו חולצה. אני קיבלתי ירכית. אני יש לי כבוד לביגוד – חולצה זה חולצה, וירכית, ועוד כזאת של אדומי הכומתה, כבודה במקומה מונח מעל המכנסיים.

 

כך אמרה, ומיד החלה להקיף את הצריפים בשלשות ושבה בשלום למחלקה וירכיתה בתוך המכנסיים.

 

וזאת הייתה ההקדמה.

 

ארבע היינו, שלוש מהנדסות כימיה ואחת שאינה יודעת חשבון: רינה, ברכה, סיגלית גורדון ואני.

רינה הייתה המנומסת והאחראית, ברכה נהגה בלילות ארוכים לספר לנו מא" ועד ת" ספרים ארוכים שקראה בשנות הילדות הגלמודות שלה, ואני סיפרתי סיפורים מצחיקים, בעיקר בדיחות קרש. בעיקר אחרי השיחה האחרונה בכיתה עם המ"כית, לפני השינה.

מי ששמע צחק

מי שהיה קרוב צחק יותר

ויותר מכולם צחקה סיגלית גורדון.

צחקה

צחקה

צחקה

כולן כבר הלכו והיא המשיכה לצחוק.

בסוף נשארנו איתה רק רינה, ברכה ואני, וההיא ממשיכה לצחוק, לא קמה מהכיסא.

שאלה אותה רינה: אולי נלך?

אמרה: אי אפשר.

אמרה לה ברכה: אולי נמשיך לצחוק בחדר? אני כבר עייפה נורא. אז יאללה, בואי נלך.

אמרה לה סיגלית גורדון: אבל אני לא יכולה לקום.

למה? שאלתי. והן שתקו.

אבל למה? אבל למה? שאלתי פעמיים, אבל הן שוב שתקו, וסיגלית גורדון כבר נצרדה מרוב שהתאמצה לצחוק בשביל התפקיד.

בסוף לקחה אותי רינה הצידה ואמרה לי בשקט: אי אפשר לצאת ככה, את לא מבינה? סיגלית גורדון לא יכולה לקום.

אבל למה? שאלתי.

וסיגלית משכה בכתפיה ואמרה: היא צחקה יותר מדי.

הסתכלתי על סיגלית גורדון היושבת צוחקת. שיערה הארוך סרוח על כתפיה, רגלי המתכת של הכיסא טובלות במים על רצפת הכיתה המאובקת.

לקח לי כמה דקות עד שהבנתי

וכדי שלא איחנק שלחה אותי ברכה לצריף שבו ישנו, שאביא לסיגלית גורדון מכנסיים חדשים ותחתונים. אולי אפילו מגבת. את יודעת מה? תביאי גם שמיכה, היא אמרה בהשלמה אחרי שהביטה שוב באותה השלולית שבה ניצבו רגלי הכיסא.

סיגלית גורדון אמרה שאי אפשר ככה, כי היא לא יכולה פתאום להתפשט כאן בכיתה המאובקת ולחזור עם מדים רטובים ביד.

בסוף סוכם שאנחנו נלווה אותה לצריף המגורים שלנו, ונחפה עליה כך שאיש לא ירגיש.

הקפנו את סיגלית גורדון משלושה עברים, אבל כמו ראש ממשלה בימים שאננים, השטח לא היה סטרילי ואזור הגב היה חשוף.

צעדנו ככה בחשש מה אל צריף המגורים.

האור כבר היה מעומעם שם

ליאורה הג"ינג"ית ישבה בפיז"מה הירוקה שלה עם המשחה הירוקה על החצ"קונים.

שתיים או שלוש בנות בפינה ישבו על מיטת ברזל חורקת ושיחקו קלפים תוך עישון סיגריות אסקוט בשביל האווירה.

רוב הבנות ישנו

אבל כולן

כולן

כולן

התעוררו כשנכנסה השיירה המוזרה המאגפת את סיגלית גורדון, ובעיקר כשאלונה קמה ממקומה, הטיחה את קלפיה על שמיכת הצמר האפורה ושאלה בקול רם:

סיגלית גורדון, מה זה קורה פה? למה התחלת להסתובב בבסיס עם אבטחה צמודה?

זאת לא אבטחה. אנחנו מסתירות אותה שלא יראו

ככה אני אמרתי.

בשלב הזה ברכה דרכה לי על הנעל הגבוהה שלי

רינה גיסתי סתמה את פי בזריזות והפילה אותי הפלת זקיף מקצועית

כמו שעושים למישהו שעלול בכל רגע להסגיר סודות.

וסיגלית גורדון במלוא הודה ניצבה קבל עם ומחלקה במכנסיים רטובים

ושבה לצחקק.