רופא הצעצועים מטפל בהבעה ויצירה, פסל וגנן
ש. נער כבן 13, נמצא כבר 5 שנים במסגרת החינוך המיוחד. התחושה לגביו שפשוט צריך לאפשר לו להישאר ככל הניתן, כי סיכוייו להשתלב בחינוך הרגיל, אפסיים. הוא נער קשה במיוחד, אלים ולרוב חסר כל משמעת.
הוא נכנס כרגיל לחדר, פזור נפש וסוער. נוגע ומזיז כל מה שאפשר, פותח וסוגר ארונות לסירוגין, בוחר כלי עבודה שונים ומניחם שוב הצידה וניכר בו ששלב ההתארגנות לקראת עבודה, קשה לו מאוד.
אחרי כרבע שעה של נגיעות אקראיות בכל חומר וכלי אפשרי, הוא בוחר בפלסטלינה.
"אני אעשה רפסודה" הוא אומר. (יש בחדר חומרים טובים פי כמה לעשיית רפסודה כמו חתיכות עץ, פיסות קל-קר וכדומה, אך אני מחליט לא להתערב).
ש. מגלגל בידיו גלילים עבים מפלסטלינה דמויי קורות עץ, הוא מנסה לחברם זה לזה ליצירת רפסודה, אך בכל פעם שהוא מנסה לחבר חלק נוסף, הוא משקיע כל כך הרבה כוח מוגזם, ששאר החלקים שכבר נקבעו, מתפרקים ונופלים.
מהצד, נראה לי כאילו ש. עובד בשתי ידיים סותרות, האחת-בונה והשנייה-הורסת ונדמה לי, שש. עצמו חצוי בין הרצון והצורך לחבר, ולצרף, לבין הצורך לפרק ולהרוס.
בכל פעם שחלק נושר או מתפרק לו מהרפסודה, הוא מפנה טענה כלפיי ומבלי להביט בי הוא רוטן :" אתה רואה, הרסת לי, הכול בגללך".
ברור לי לגמרי שש. יודע היטב שכלל לא נגעתי פיזית בעבודתו, אך להאשמה כלפיי יש כנראה פונקציה חשובה.
עודני חושב אם להגיב להאשמות בהרס עבודה שכלל לא נגעתי בה, מוסיף ש. ואומר:" ושתתנהג יפה! שמעת? תתנהג יפה!"
משפט זה, מחזק את דעתי שגם המשפט הקודם:" תראה הרסת הכול", הוא בעצם משחזר משפטים מוכרים, שאומרים לו כל הזמן.
"אני מנסה להתנהג יפה" עניתי, "אני מאוד רוצה להתנהג יפה" המשכתי "אבל בכל פעם שמרגיזים אותי, אני כל כך מתעצבן שאני בכלל לא מסוגל לחשוב על כלום וישר מרביץ" אמרתי.
השתררה דממה בחדר ש. מעכל את תשובתי, מבין את משחק חילופי התפקידים ואומר לי בטון חינוכי, קפדני וברור:" אתה לא יכול כל פעם להרביץ כשאומרים לך משהו, אתה צריך במקרים כאלה לגשת למורה ולהגיד לה שמציקים לך".
"אני יודע" עניתי "שאני צריך להגיד למורה ולא להתקיף את מי שמרגיז אותי, אבל בזה אני נזכר רק אחרי שהכיתי אותו ואז אני מצטער שלא הלכתי למורה, אבל כשזה קורה, אף פעם אני לא זוכר שקודם צריך לגשת למורה, כי אז אני כל כך כועס ונעלב כשאומרים לי משהו…"
הדממה הפעם הייתה ארוכה מקודמתה. ש. מופתע ואפילו מבולבל מהאפשרות שמישהו אחר יכול לייצג את "הקול שלו" ולתאר בצורה ברורה ומוחשית "מה הוא מרגיש".
הוא שותק דקה נוספת ואז מבלי להביט בי ישירות, הוא אומר כאילו לעצמו:" זה חדר טוב, אני אוהב לבוא לכאן".
אבישי, בוקר טוב. נעים להכיר :).
ממה שאני קוראת כאן, נראה לי שש. בחר בפלסטלינה כי הפלסטלינה היא חומר *צייתן*, החומר שהכי קל להשפיע עליו, לעצב אותו. בעצם, הפלסטילינה מייצגת אותו: היא ממש כמו ש. בגיל זה (גם לפלסטלינה אין משמעת).
ו- זֶה מה שעושים לו, כפי שראיתָ ותיארתָ בדרך מוחשית מאוד.
הסיפור על ש. נגע בלבי.
אהבתי מאוד אֶת ההתערבוּת שלך. להתרשמותי והבנתי, הייתה בדיוק-בדיוק במקום הנכון.
תודה ושבת שלום.
רבקה
תודה רבקה
הבחנתך בקשר לצייתנותה של הפלסטלינה כחומר גלם הינה מדוייקת, אך הפרדוקס הוא שלמרות היותה כה נצמדת, נדבקת מעצמה וכל כך קלה לעבודה, בידיים מסויימות היא הופכת לחומר מרדני עיקש ופריק ןאת הבחנת בזה.
כך הבנתי: ש. עושה לפלסטלינה מה שעושים לו – והפלסטלינה מגיבה כמו שש. מגיב.
תודה שוב, אבישי. עבודתך מרתקת, לא רק חינית.