רופא הצעצועים מטפל בהבעה ויצירה, פסל וגנן
ד. מגיע לחדר הטיפולי, מסתובב, מתיישב וקם שוב ממקומו, בודק את החומרים והאביזרים והתנהגותו מצביעה על חוסר ריכוז ובלבול.
הוא ילד כבן שמונה, המגיע ממשפחה "הפוכה", בה לצד ניסיונות שליטה של ההורים בילד ובהתנהגותו, יש גם שעות ארוכות שהוא מסתובב לבד בשכונה, ועושה ככל העולה על רוחו. גם בבית הספר, אינו מצליח להתמיד יותר מחמש דקות ישיבה רצופה, הוא מטייל בכיתה, מציק מאוד לילדים , או פשוט יוצר החוצה, זורק אבנים או מפריע לכיתות אחרות ללמוד.
"אני רוצה לצייר" הוא אומר בהחלטה נחושה. לא נראה לי שהוא מסוגל בכלל לשבת ולצייר בשעה זו, אך בכל זאת ניסיתי לאפשר לו. הורדתי את בקבוקי הצבע לשולחן, מכחולים, כוס מים ודף נייר.
ד. מתיישב, פורש את הנייר על השולחן ומתחיל למרוח עליו בתנועות נמרצות צבעים שונים, מבלי לצייר במובן המקובל, אלא משהו שנראה כמו להכות את הנייר בעזרת המכחול.
בהדרגה, תנועותיו נעשות פחות ופחות נשלטות.
הוא טובל את המכחול בהרבה מים ומתיז למעשה בכוונה צבע על הנייר, השולחן וגם על הקיר הסמוך. הוא קם ממקומו, ניגש לארגז החול, חופן שני חופנים גדושי חול, חוזר לשולחן ושופך את החול על הציור. החול גולש כמובן לשולחן ואף נערם על הרצפה סביבו. הוא שופך מים מהכוס על "הציור" ויוצר שלולית גדולה המציפה את השולחן ונוזלת כמובן גם לרצפה.
ישבתי בשקט והנחתי לו לעבוד, רק אמרתי בשלווה:" אתה יודע, כאשר תגמור את הציור, תצטרך לנקות את השולחן ואת הרצפה".
"למה לנקות?" שאל ד. באי רצון בולט
"כי אחריך, יבואו לחדר עוד ילדים, כל אחד בשעה שלו ואי אפשר להשאיר את החדר כל כך רטוב ומלוכלך. הם רוצים שולחן נקי כמו שהיה לך כשבאת" הסברתי בסבלנות.
"אני לא ינקה כלום" הודיע ד. והתיישב בהבעת עלבון, משלב את שתי ידיו ומוריד את ראשו.
התקרבה שעת הסיום והחדר כאמור, הפוך מלוכלך מאוד ורטוב.
"ילד שלא מנקה אחריו, אינו יכול יותר לבוא לחדר הזה, זה אחד החוקים המעטים שיש בחדר, אבל זה חוק חשוב, כי הוא מאפשר לילד לעשות מה שהוא רוצה ובתנאי שינקה אחריו" אמרתי.
"לא איכפת לי, אז אני לא יבוא יותר" הודיע
"אבל לי איכפת מאוד שכן תבוא, אני אצטער מאוד אם לא תבוא" הוספתי
"לא, אני לא יבוא יותר" פסק
"בוא ננסה משהו" הצעתי "הנה הסמרטוט היבש, אני אשים יד וגם אתה תשים יד על היד שלי וככה ננקה יחד"
ד. מסכים בהתלהבות , הוא מניח את ידו על ידי ושנינו יחד מנקים היטב את החדר והוא עושה זאת ברצון ובשמחה.
"אני חושב שאני יודע למה לא רצית לנקות היום, יש לי הרגשה שבעצם רצית לבדוק אותי, אם אני מתרגז וכועס שלא עושים מה שאני אומר" הצעתי לו
"כן כן זה היה מבחן" הוא עונה ומיד מוסיף " ועכשיו יש מבחן שני, תן לי את המפתחות שלך ואני אשמור אותם אצלי עד סוף היום ולפני הצלצול שהולכים הביתה, אני אבוא לחדר ויחזיר לך אותם".
נתתי לו את צרור המפתחות (של הבית, הרכב והחדר הטיפולי) והוא יצא עימם מהחדר. בצלצול של סיום הלימודים, הגיע ובידיו המפתחות, מסר אותם לידי בלי מילה.
"נו, עברתי את המבחן שלך?" שאלתי
"אל תחשוב לעצמך, יהיו עוד מבחנים" ענה.
איזו סבלנות ואיזו יכולת הכלה לא כולם היו עומדים במבחן המפתחות
חנה שלום ראשית אהבתי מאוד את הספר שלך "לאורה" ונהניתי מהתאורים הפלאסטיים של החיים בלוב.
שנית, מבחן המפתחות הוא אכן מבחן משמעותי. הילד בדק את האמון שלי בו לא רק כשהוא נוכח בחדר, אלא כשהוא יוצא החוצה מעבר לשליטתי הישירה וזה קרדיט של אמון אמיתי.