רופא הצעצועים מטפל בהבעה ויצירה, פסל וגנן
ש. אישה צעירה כבת עשרים וחמש הגיעה לטיפול לפני כשנה. היא משוחררת, משתפת פעולה ומדברת בכנות וגילוי לב על עצמה. אינה מנסה לטשטש מחד ונטולת כל פוזה מאידך. היא מסכימה גם לעבוד באמנות, אך אינה מסתירה את העדפתה הברורה לדבר ולברר דברים המציקים לה שנים רבות ואכן, היא מיטיבה להתנסח ויכולתה לאבחן את התנהגותה מעוררת הערכה.
"נמאס לי" היא אומרת בהתיישבה "נמאס לי מהישויות הנפרדות האלה, באמת!"
"מהן הישויות הנפרדות האלה?" שאלתי
"הכול סתירות אצלי והקצוות האלה לא חיות בשלום יחד "ענתה
"איזה קצוות?" הוספתי לשאול
"הכול, הכול, פתיחות וסגירות ביחסים עם אנשים, מודעות וחוסר מודעות, חיבור עז לעצמי וחוסר חיבור גמור וגם בטחון עצמי מופרז וחוסר בטחון מוחלט. זה נכון לגבי כל דבר, גם ביישנות וחוצפה, ילדותיות ובגרות ואפילו החבר שלי אומר לי שאני חצי אישה חצי ילדה והוא כנראה צודק כי גם אני לא אישה בעיניי, אני מרגישה חצי ילדה כזו…"
"אם הייתי יכולה לפגוש את שני הוריי כשהיו בני עשרים" היא מוסיפה כעוברת לנושא אחר " הייתי אומרת להם בפרוש: אל תתחתנו ובעיקר אל תעשו ילדים, שניהם בעיניי היו כל כך לא מפותחים רגשית ולאימא לדעתי, כלל לא הייתה מוכנות ללדת ולגדל ילדים".
"מדוע?" שאלתי
"כי זה בית של שתיקה, אבא שלא מדבר בבית. הוא תקוע כל הזמן בשתיקה רועמת, או שתיקה עוינת ואני ריחמתי על אימא ושמרתי עליה מפני אבא ומפני השתיקה. אני תפרתי כל הזמן את הקרעים בבית והייתי ממש קטנה וזה לחיות בחרדה כל הזמן, כי צריך היה להרגיע את אמא ולהתנצח עם אבא. אחותי ואימי מעולם לא ניסו להתעמת איתו, רק אני העזתי למרות שפחדתי מאוד מהשתיקות האלה ועד היום במצבים של פחד, אני נכנסת עם הראש בקיר" היא מוסיפה ומפרטת.
"היתרונות שלנו, הם גם המכשלה שלנו" היא מסכמת "כולנו מרגישים דפוקים ומסכנים, אבל לוקחים את כולם בסיבוב כי הם בעצם פחות מאיתנו, אבל לאף אחד במשפחה לא טוב ולא היה טוב מעולם"
"ראי" ניסיתי להסביר "החיים בקצוות הם כמו ניסיון לעבור בבת אחת ממים רותחים למים קפואים וחזרה לרותחים. החום הקיצוני שורף אותנו והקור העז מקפיא אותנו ואלו תנאי קיום בלתי אפשריים. אפילו כדור הארץ שלנו ברובו (פרט לקטבים ולמדבריות) מאפשר לנו לרוב מזג אויר סביר שאינו קפוא מחד, אך אינו שורף מאידך, זה מזג אוויר פושר ופשרה זו מאפשרת קיום. אם לא תחשבי על עצמך כהכי חשובה בעולם, אך גם לא חסרת ערך לחלוטין, תקטיני בהכרח את המרחק בין שני הקטבים, בין השורף לבין זה המקפיא ויתאפשר לך קיום יותר יציב ומתון".
"אתה מדבר על פרוֶוה?" הגיבה בסלידה עמוקה "אין דבר בעולם שאני שונאת יותר מהפרווה שזה לא בשר ולא חלב, זה לא כאן ולא שם, זה כאילו לא לחיות ולא למות , זה כלום!"
"אכן הפרווה אינו בשר ואינו חלב, אך כשאסור לי לאכול בשר וחלב עושה לי קלקול קיבה, אפשר לאכול פרווה, לשבוע ממנו ואפילו ליהנות "ניסיתי.
"אני שונאת פרווה" סיכמה.
יפה מאד, לדעתי סוג של סיפור קצר.
תודה אביטל,לומר שמשהו יכול להיות סיפור, זו מחמאה גדולה בעיני.