רופא הצעצועים מטפל בהבעה ויצירה, פסל וגנן
יומן הנהלת חשבונות
ל. ילד כבן תשע, המגיע אליי לחדר הטיפולי כבר כשנה, נכנס לחדר כדרכו במצב רוח טוב ובנכונות מלאה לעבוד. הוא מיטיב מאוד לצייר אלא שציוריו כולם מתארים סצנות של קרבות ומלחמה בין מפלצות שונות המתקיפות ומותקפות על ידי ספינות חלל, בכלי נשק חזקים במיוחד, כמו קרני חשמל, תותחי רעל, טילים אטומיים וכיו"ב.
את כל הציורים המלחמתיים האלה , הוא מצייר בשלווה ובנחת, נינוח ומחייך ואינו נראה לי כפורק זעם או כעס, אלא דווקא נהנה מאוד מחוויית השליטה בסצנות המצוירות.
ל. הוא ילד תקשורתי מאוד, מיטיב להתבטא ויודע לא מעט על העולם ותופעותיו השונות. הוא בנם הגדול של זוג הורים צעירים הנאבקים על קיום ופרנסה, האב עובד שעות מרובות והאם היא זו ה"תקועה" עם שני ילדים יום שלם בבית.
בפגישה זו, בחרתי להוציא את תיק ציוריו ולפרוש אותם לפניו על השולחן. הבעתי את דעתי שהציורים אכן יפים ומורכבים אך העליתי תמיהה מסויימת לגבי הנושא הקבוע- מלחמה!
"כן" הסכים ל. "יש מלחמות ותמיד אצלי הרעים מנצחים!"
"האם זה בגלל שהמבוגרים תמיד אומרים שבסוף הטוב ינצח, אז זו דרכך לעשות דווקא?" הצעתי
ל. הנהן בראשו בשמחה ובהסכמה מלאה.
"ובציורים האלה, אתה מבטא גם כעס שיש בך נגד כעל מיני דברים וככה זה יוצא?" הוספתי לשאול
ל. מאשר שוב את הנאמר ונסחף מיד לתיאור פלאסטי, כיצד יהרוג ילד בכיתתו, ששנוא עליו במיוחד, כי הוא ילד "טיפש ומכוער". "אם יהיה מותר להרוג, הייתי הורג אותו מיד ובאותו רגע" הוא אומר בחיוך תמים ומפרט בנחת כיצד יהרוג את אותו ילד באכזריות רבה.
שאלתי אותו אם רק האיסור להרוג, אמור למנוע מאיתנו לפגוע בזולת, או שיש בנו גם צער ורחמים על הילד או אפילו על הוריו.
"אני מרגיש צער רק על עצמי " הוא עונה בצורה מאוד נחרצת"
"רק על עצמך?" תהיתי
"לא, לפעמים גם על אחי הקטן כשהוא בוכה וגם על אמא כשהיא ברוגז איתי ואז אני לא עוזר לה לטפל באחי והיא צריכה להיות איתו לבד כל היום" הוא עונה בחוסר התלהבות.
"מתי אתה מרגיש צער על עצמך?" שאלתי
כאן החל לפתע להתרקם בשטף, סיפור שנשמע לי דמיוני, אך חשוב בלי קשר לאחיזתו במציאות.
"אתה יודע" סיפר " זה סוד ואף אחד לא יודע מזה, אבל כבר כמה שנים אני מנהל יומן, אבל לא כזה יומן של איפה הייתי ומה עשיתי, אלא יומן שבו אני רושם כל פעם שעושים לי דבר רע וכשאני אהיה בן שמונה עשרה בדיוק, באותו תאריך אני אחזיר לאמא. לדוגמא, אם בשלישי לשמיני היא נתנה לי כאפה, אז בגיל שמונה עשרה בשלישי לשמיני, אני אחזיר לה כאפה.
"דברים טובים אתה לא רושם ביומן הזה?" שאלתי
"כן, חצי ספר זה לדברים רעים וחצי לדברים הטובים, אבל רעים יש הרבה יותר ובגיל שמונה עשרה אני יעשה סיכום ויישארו יותר דברים רעים להחזיר לאמא."
ספור היומן הוא כמובן דמיוני, אך האמירה ש"בסוף יישארו יותר דברים רעים להחזיר" בצרוף המשפט "תמיד אצלי הרעים ינצחו" תמוהים וגם מדאיגים.
"אתה יודע, אם תרצה אולי תביא לי לפעם הבאה מהיומן שלך, את המקרה הכי רע שעשו לך, אך גם את ההכי טוב ואז אולי תצייר אותם ונוכל להסתכל עליהם ולהבין אותם יותר" הצעתי.
ל. מנענע בראשו בהסכמה מסויגת ובפעם הבאה אינו מביא כלום ואף אני לא מזכיר יותר את היומן, רק שמרתי את זכרונו המוזר, אולי לאחת הפעמים הבאות, אם ייווצר קשר טבעי לכך.