רופא הצעצועים מטפל בהבעה ויצירה, פסל וגנן
ש. נער כבן שלוש עשרה, לומד במסגרת החינוך המיוחד ובמסגרת זו, הוא מגיע אליי לחדר הטיפולי אחת לשבוע, במשך כשנתיים.
ש. הינו גדל גוף וחסון, כשמביטים בו הוא נראה גדול מגילו, אך התנהגותו ילדותית וקפריזית, הוא מתקשה מאוד בלימודים והישגיו נמוכים.
מה שמבלבל עוד יותר, הינה העובדה שביסודו הוא "ילד טוב" שבאחד על אחד, מסוגל לקיים קשר נאות עם הזולת ולהיות ממושמע וקשוב, אך בחברת הילדים הוא מגיב באלימות ובזעם רב, בעיקר כשהם מעליבים אותו במלים פוגעות המתייחסות להוריו.
משפחתו היא נקודה רגישה במיוחד עבורו. הוא בנם הקטן ביותר של זוג הורים מבוגר שכנראה הביא אותו לעולם בתקופה קשה של סכסוכים ומריבות, בתקווה שהילד החדש, יחבר בין זוג ההורים, אלא שהילד כמובן לא הצליח במשימה להיות "ילד דבק", השבר בין ההורים רק הלך וגדל והם מצאו קורבן למצב, בהאשימם אותו בכול דבר רע שארע בבית ובמשפחה. הוא דחוי, מושמץ ומשמש בקביעות שעיר לעזאזל.
בחדר הטיפולי, חרף קשיי קשב וריכוז מורגשים, הוא מתנהג בסדר גמור, משתף פעולה ומסוגל למרות קשייו, להתרכז ביצירה ברוב הפעמים.
איתי , יצר במשך השנתיים קשר טוב של אמון הדדי ולמרות שאינו מדבר איתי מאומה על חייו בבית, אלא רק על תקלות בלתי פוסקות עם ילדים אחרים, אני מרגיש שהוא רואה בי דמות חיובית ורצויה.
הגילוי היחיד שלו לגבי המצב בבית, הינו משפט ששמעתי אותו אומר כמה פעמים:" אני לא רוצה הביתה". את המשפט הכואב הזה, הוא אומר מאחר ואנו נפגשים בשעה האחרונה ללימודים, שלאחריה כולם נוסעים הביתה.
באחת הפגישות, כמה דקות לפני סיומה, פנה אליי לפתע ושאל:" אם יהיה איש, מישהו בלי בית, שאין לו איפה לגור והוא מסכן, אז אתה תסכים לקחת אותו שיגור אצלך?"
"יש מיליוני מסכנים בעולם, שאין להם בית" ניסיתי להתחמק מהשאלה הברורה ומשמעותה המובנת.
"לא, לא" אמר ש. במפגיע ולא ויתר "נגיד שיש איש אחד כזה והוא מבקש ממך שתיתן לו לגור אצלך, כי אין לו בית והוא מסכן, אז תסכים?"
"זאת באמת שאלה מאוד קשה " עניתי "זה לא דבר פשוט להכניס לבית מישהו שיאכל ויישן עם המשפחה"
"הוא יביא אוכל שלו ויקנה לעצמו לבד כל מה שהוא צריך" התעקש ש. "אז תסכים?"
"אולי אם היה לי בית גדול עם הרבה חדרים, הייתי שוקל את זה, אבל בבית שאני גר עכשיו, יש בדיוק חדרים לכול אחד שגר בבית ובעצם אין לי מקום לאיש כזה" עניתי והמלים נתקעו בגרוני.
נשמע צלצול הסיום של יום הלימודים. ש. קם ממקומו ובניגוד בולט לשאר הילדים שעם הצלצול הגואל של סיום היום נפוצים בחדווה לדרכם כציפורים ששוחררו מהכלוב, הוא יוצא לאט ובכבדות מהחדר והליכתו כשל איש זקן.
"מה לעשות עם העבודה שעשית?" הספקתי לשאול
"תשאיר אותה בחדר" ענה ויצא.
אוי זה נורא
אכן זה נורא אומי שילש רוצה בית אחר ולא רוצה לחזור הביתה….