רופא הצעצועים מטפל בהבעה ויצירה, פסל וגנן
ק. ילד כבן עשר, נמצא בטיפולי כבר כמעט שנה. הוא ילד נעים במיוחד, תקשורתי מאוד ומיטיב להתבטא. עולמו רחב מאוד והוא מכיר מושגים ותופעות שלילדים בני גילו, אין בכלל מושג עליהם ומגלה באופן קבוע התלהבות ושמחה ליצור משהו מורכב ומעניין.
יחס ההורים כלפיו חיובי ואוהד מאוד. הם עובדים שעות ארוכות ונמצאים מעט בבית, אך בשעות הספורות שהם עם הילד,הם משקיעים בו במלואם והילד אכן מטופח פיזית ונפשית.
מאידך, בפעמים בהם הוא מצוי במצב רוח רע או בכעס כלפי משהו, הוא חוזר על משפט תמוה:" חבל שלא נולדתי ילדה!"
בהרגשתי, אין בהתנהלותו או באופן דיבורו שום דבר המזכיר ילדה וגם הופעתו אינה מרמזת על שום כיוון כזה.
באחד הימים קיבלתי לחדר הטיפולי, מלאי גדול של שאריות עץ שהתקבלו מאחת הנגריות. היו אלה חתיכות עץ נאות מאוד, שנחתכו בצורה ישרה ונקייה בצורות שונות ומגוונות.
הראיתי לק. את הארגז עם חתיכות העץ והצעתי לו לנסות ולבנות משהו, אם הוא רוצה. ק. כבר יצר בעבר עבודות שונות מחתיכות עץ וזו אינה הפעם הראשונה עבורו. הוא מגלה הסכמה נלהבת והחל נובר בארגז, מוציא חתיכות עץ שונות ומנסה לגבש רעיון או נושא לבניה.
חלפו כמה דקות וק. התקשה לגבש החלטה או כיוון. שאלתי אותו אם אני יכול לנסות ולהציע לו משהו בהתאם לחתיכות העץ שברשותנו והוא הסכים ברצון.
אספתי כמה חתיכות עץ, הנחתי אותן על השולחן בסדר מסוים והראיתי לו שייתכן ואשפר לבנות מהן משאית. ההצעה שלי ליצור משאית נבעה לדעתי פשוט מחתיכות עץ מסוימות שהתאימו מאוד לחלקי משאית.
ק. מתגייס במרץ לעבודה ולאחר כחצי שעה של עבודה משותפת ובעזרת דבק חי חם הודבקו החלקים זה לזה והמשאית הייתה מוכנה, כבדה ומוצקה מאוד עם ארגז מטען גדול ושטוח.
הוא הסיע אותה שוב ושוב על השולחן, מרוצה ומסופק ואז החליט:" המשאית צריכה גם מנוף". הוא חיפש מוט עץ ארוך, חיבר אותו למשטח המשאית, קשר אליו חוט חזק ותופסן גרירה והחל להתאמן בהרמת חפצים שונים למשאית בהצלחה רבה.
בהרגשתי סיימנו את העבודה. על השולחן ניצבה משאית חזקה , בנויה כהלכה ועליה מנוף גדול.
"עכשיו אני אקשט אותה" אמר ק. לפתע. הוא החל להסתובב בחדר, לחפש אביזרי קישוט ומצא קופסא קטנה, אותה אני שומר בדרך כלל עבור הילדות שבטיפולי ובה שפע של סיכות ראש דקורטיביות קטנות, חרוזי פלסטיק צבעוניים וצדפים קטנים וחזר עם הקופסא לשולחן בשביעות רצון.
"זה בדיוק מה שאני צריך" אמר
בעזרת דבק חם ישב והדביק בשקדנות את כל האביזרים הקטנים והצבעוניים האלו על המשאית, על דפנותיה , על מכסה המנוע ואף על המנוף עצמו.
בהדרגה הפכה המשאית בעיניי מכלי תחבורה מאסיבי וחזק, למשהו דקורטיבי, מצועצע מאוד ואפילו משונה, אך לא אמרתי דבר והנחתי לו להמשיך ולהדביק את סיכות הראש, החרוזים והצדפים עוד ועוד, על כל המשאית, עד שכוסתה לגמרי.
התבוננתי קצת בצער, על משאית כבדה וחזקה שהפכה לעץ כריסטמס מקושט למכביר, אך למזלי ק. לא חש בצערי והיה שלם לגמרי עם הטיפול המיוחד שהעניק למשאית. הוא הסיע אותה הלוך ושוב על השולחן, הרים חפצים שונים במנוף ונראה מרוצה לחלוטין.
השעה תמה ו ק. יצא מהחדר והמשאית עימו.
אני הייתי עדיין תחת השפעת החוויה המשונה של השינוי הקיצוני שחל במשאית ונזכרתי במשפט שסופר לי שהוא אומר מדי פעם:" חבל שלא נולדתי ילדה" וגם במשפט שאמר במהלך הפגישה:" זה בדיוק מה שאני צריך"