חֲלוֹם רָחוֹק,
כְּמִין סֶרֶט שָׁחוֹר-לָבָן
שֶׁאֲנִי צוֹפֶה בּוֹ
יְחִידִי.
אַבָּא נִצָּב בְּקַדְמַת חֲנוּתוֹ,
גַּבּוֹ מִתְנַכֵּר אֶל הֲמֻלַּת הָרְחוֹב.
עַיִן אַחַת צוֹפִיָּה
אֶל הָעוֹבְרִים וְשָׁבִים,
עַיִן שְׁנִיָּה, אוֹהֶבֶת,
עָלַי.
בְּמַבָּטוֹ הַמְצֹעָף
אֲנִי קוֹלֵט חֲלוֹמוֹת וְשִׁבְרָם:
נוֹגַעַת לַלֵּב כַּמּוּת הַחֲלוֹמוֹת
שֶׁלֹּא הִסְפִּיק לְמַמֵּשׁ
בְּעוֹדוֹ חַי.
משום חלקנו תמיד מרגישים אחריות על חלומותיהם של ההורים.
מצד שני, זה אומר שאנחנו מבינים שמעבר להורים שלנו, הם בני אדם.
אהבתי.
"במבטו המצועף אני קולט חלומות ושברם"_שיר מכמיר לב.
עפרה
שיר יפה ונוגע.
לטעמי הבית האחרון מפרש את השיר ובכך לא נותן קרדיט לקורא.
אולי אפשר:
בְּמַבָּטוֹ הַמְצֹעָף אֲנִי קוֹלֵט
חֲלוֹמוֹת שֶׁלֹּא הִסְפִּיק לְמַמֵּשׁ
בְּעוֹדוֹ חַי.
שלושת הבתים הראשונים הם טובים מאוד. אומרים הכול. נוגעים בכול.
השניים האחרונים מיותרים לפי דעתי.
תודה למגיבים.
תמי ושמעון – אני שוקל באהדה את הצעותיכם.