זְחִיחוּת הַדַּעַת
שֶׁשָּׁרָתָה עָלַי כָּל הָעֶרֶב,
פִּנְּתָה מְקוֹמָהּ לְשִׁמָּמוֹן
בִּלְתִּי מוּבָן.
לֹא מוֹצֵא מָקוֹם לְעַצְמִי.
הָאֲפֵלָה סְמִיכָה,
הָאֲפֵלָה סְמִיכָה מְאֹד.
בִּקְצָת הַזְּמַן
שֶׁנּוֹתַר עַד פְּרִישָׁתִי לִישֹׁן
אֲנִי מְסַדֵּר אֶת הַתִּיק,
נוֹעֵץ אֶת הָעֵטִים
בְּמָקוֹם בּוֹ יֵקַל עָלַי לְמָצְאָם,
מַחֲלִיק עַל הַנְּיָר,
שׁוֹמֵעַ אֵיךְ רִשְׁרוּשׁ הַנְּיָר
מַחְזִיר לִי אַהֲבָה.
אני מנסה לפענח את הזמן והמקום.
הזמן – שעת לילה. ערב שבת, אולי.
המקום – בית. ישנם ילדים. ישנה אישה. זאת אני יודע מהשירים הקודמים. אבל נדמה שהבית ריק. או התרוקן ומוכן לטקס הכתיבה. העטים בסמוך, הנייר מוכן.
לקראת כתיבה, נדמה לי.
לא פעם קורה לי משהו דומה: לא מוצאת איפה, בעצם. שום דבר ברור.
עד ש-
אולי אני טועה לגבי המצב והתהליך שאתה מתאר.
אצלי (אני אישה) אני קוראת לו: "אני מקננת".
ובשבילי, השיר שלך מספר גם עלַי.
תודה, יהודה. ושבוע טוב.
גם אהבה דקיקה מנחמת…
העטים והנייר – לקראת יום העבודה מחר? או לכתיבת דברי ספרות? הנייר מחזיר אהבה, ולמה הרגשת השיממון?
או – ההתחלה היא שיממון, ובשיממון מסדרים את העטים,וכשמגיעים לסידור הנייר נזכרים באפשרות לכתוב. הנייר מייצג את הכתיבה, והכתיבה קשורה לתוכן ולמלאות ולא לשיממון??
אה – לא קראתי היטב… העטים – לתיק. והנייר – על השולחן, כנראה מוכן לכתיבה.