לֹא פַּחַד הָיָה זֶה,
הָיְתָה זוֹ חֲרָטָה.
מַשֶּׁהוּ בִּי בְּכָל זֹאת
לֹא הִתִּיר לִמְחוֹת
אֶת הַדְּמָעוֹת שֶׁנָּצְצוּ עַל פָּנַיִךְ.
מְשַׁעֵר אֶת מְקוֹמֵךְ
נָעַצְתִּי מַבָּט בָּאֲפֵלָה,
תּוֹהֶה אִם אַתְּ יְשֵׁנָה אוֹ מִתְחַזָּה כְּכָזוֹ.
הַהֹוֶה שֶׁלָּנוּ, כְּמוֹ הֶעָבָר שֶׁלָּנוּ,
מֻרְכָּב מִפִּסּוֹת-טְרִיוְיָה שֶׁאֲנִי מְשַׁרְבֵּט
כִּכְפוּי-שֵׁד, בְּלִי הֶרֶף,
עַל הַנְּיָר.
מריבה וחרטה
שלושת הבתים הלירים הראשונים
מובילים אל הבית האחרון. שהוא החזק ביותר וסוגר, נועל את הכול.
הבית הזה- הארס פואטי- הוא שיר בפני עצמו.
יפה.
בדיוק כך, ובעיקר הבית האחרון.
רות
מדַבר אלַי, מזכיר לי קטעי חיים.
תודה!, יהודה.