משוטטת
תשע ארבעים בבקר. סוף סוף הבקר עולה ויש אור מלא. החורף הפריזאי, שחודש פברואר הוא ליבו, מעמיד את האהבה לפריז במבחן. קר, רטוב, חשוך , הגנים עומדים בעלבונם בשלכת. כמות התיירים פחותה כך שאפילו בשדרות השאנז אליזה רואים את המדרכה הרחבה חשופה. נגמרו החגים הגדולים, הוסרו האורות התלויים בכיכרות וברחובות ובקרוב תגמר המכירה הגדולה, גם כך נותרו ממנה כעת רק פירורים.
אתמול אחר הצהריים שוב לקחתי את הבנות לג'ארדן דה פלאנט, הגנים הבוטנים המלכותיים. נכנסנו לבקר בגן החיות הקטן, תוך העדפה ברורה למבנים המקורים והמחוממים : בית הקופים, בית הזוחלים (חייבים לחמם את הזוחלים אם רוצים לשמור אותם בתנועה מנמלית. גם אותנו) וחדר הטיפולים הווטרינרי האהוב מאד על אמא. שם אפשר לפגוש בגוזלים בצמיחה ובחיות מטופלות אחרות, דרך הקירות השקופים. מסתובבים שם זוג ארמדילו שעיר וחסר מנוחה, כעורים כל כך שהם כבר חמודים.
גן החיות (כאן קרוי menagerie שזה בית טיפול) עומד על תילו שנים רבות. הוא מפתיע במגוון החיות הרחב שהוא מחזיק. הכלובים החיצוניים מעוצבים היטב בברזל. בתי החיות הסגורים בנויים כבתי מידות אירופאיים, גבוהי תקרה ומרובי חלונות. קוף עצלן אחד, צבים, נחשים, לטאות ושאר זוחלים מוחזקים בתאים בנויים עץ מאחורי חלונות זכוכית הנתונות בתוך מסגרת עץ. הייתי יכולה לנחש שזה בית חיות פריזאי מתוך מאה מבנים. דלתות העץ הכבדות הכפולות , ידיות המתכת הזהובות, במעבר בין אולם אחד למשנהו.
תמיד יש דבר מה מעציב כל כך בגני חיות. כלובי הציפורים קטנים באופן שערורייתי. ינשופי השלג וינשופים אחרים לא מסוגלים כלל להתעופף בכלוב. כמותם גם התוכים הגדולים, הנשרים. נמרים, טיגריסים, פנתרים הולכים וסבים על עקבותיהם הלוך וחזור לאורך זכוכית התצוגה. לחשוב על גודל שטח המחייה הטבעי שנגזל מהם, הדרוש להם, פשוט מדכא עד דמעות. לחשוב על בנותיי המתרגלות להכיר חיות כך, מאחורי זכוכית. לחשוב שוב שזו אולי הדרך היחידה לראות רבות מהחיות האלה כלל, כולן על סף הכחדה במידה זו או אחרת.
אורנג-אוטן גינג'ית בת ארבעים ושלוש, יושבת על ענף עץ מעובד ולא זזה כלל. בוהה בנו בשעמום מבעד זכוכית. היא לא זזה כלל וזה אולי עצוב יותר אפילו מהתזוזה הכרונית של החתולים הגדולים. נולדה בבורנאו ב-1969 והובאה לגן החיות ב-1972. מאז היא שם. כמה דברים מתרחשים בעיר הזו במקביל. אני מנסה לחשוב מה מרכיב את סדר יומה: בקר, האכלה, שעת פתיחת הגן ואז אנשים. שעת סגירת הגן ואז שקט ואחר כך חושך, וחוזר חלילה. פעם אחת באתי לבקר ועמדה למול הכלוב שלה אשה מבוגרת עם כרטיסיות מאוירות גדולות. היא עמדה מולה במשך זמן רב ודיברה. הצביעה על הכרטיסיות ואז על עצמה. האורנג -אוטאנגית שלחה אצבע ארוכה אל הזכוכית וניסתה לשתף פעולה. זה היה מחזה נפלא. האשה ספרה לי שהיא נוהגת לבוא הנה הרבה, לארח חברה לקופה המבוגרת. רציתי לחבק אותה מרוב הכרת תודה. מעשה קטן וטוב בין שתי פריזאיות וותיקות בגן החיות הקטן בגנים הבוטניים.
לקראת שעת סגירה , נכנסו לכלוב התוכים הגדולים שתי עובדות הגן לתלות העשרה חדשה. כדורי טניס עם חריץ גדול בתוכם. תוכי אחד שמח לפרק את הכדור בעזרת המקור שלו, השני רק החזיק אותו במקור וקיפץ איתו מענף לענף, השלישי הכניס לחריץ את הרגל והוציא ושוב הכניס. זה בוודאי האגוז המוזר ביותר (והצהוב ביותר) שהם ראו מעודם. הבנות היו בכלל עסוקות בקפיצה פנימה והחוצה מתוך שלולית בצווחות שמחה. נגש אלי בחור כושי (מותר עוד לומר את זה ככה?) נאה למדי ושאל אותי בצרפתית שוטפת אם זו עברית מה שאנחנו מדברות. הוא סיפר על עצמו שהוא שוויצרי במקור, כעת גר כבר שנים בפריז, אבל ניסה לגור תקופה בכל מיני ערים בעולם ביניהן גם תל אביב וירושלים וזיהה את הצליל היפה (!) של השפה. הוא סיפר לי עוד כמה דברים בהתרגשות אבל דבר מהר כל כך שלא הבנתי דבר. התבוננתי בו ובפער הנפלא בין פניו הכהות ושיניו הלבנות והנהנתי בהשתתפות. איזו מן חיה מוזרה מצחיקה היא זו. אדם..
כשיצאנו מגן החיות, הקרוסלה הגדולה היתה כבר פתוחה. אורות צהובים ממגנטים את העין בתוך אפור השלכת ולמרחוק נשמע צליל תיבת הנגינה שלה. בקרוסלה הזו במקום סוסים יש חיות שונות ומשונות, רובן נעלמו כבר מן העולם. הבנות מסתערות על המושבים, יש לנו בקרוסלה הזו כבר מנייה. המיסייה שמפעיל אותה מברך אותי לשלום. זה רק אנחנו והוא כאן היום. הקרוסלה יוצאת אל דרכה הנצחית בסיבוב. אני חושבת שעברתי בכבוד את מבחן האהבה. לא הייתי מוותרת על העיר הזו גם בחורף. ממרומי מושב הקרוסלה נראים המבנים המלכותיים שבגן, הפסלים הגדולים, נהר הסן האפור כחול, הגשרים המתוחים. כמה אתגעגע לכל זה יום אחד. בתום הסיבוב השלישי נשמעת שריקת השומרים בכל רחבי הגן. הגיע זמן ללכת הביתה. באגט ארוך חמים אחד מתחת לבית השחי והלאה עם העגלה.הביתה.