הגיעו מים עד נפש. העת לכתוב. דברים רבים גואים ביחד, במים הגדולים. נשטפים והנה בא עוד. איך להכיל את הכל ולחיות, מאות הפעולות הקטנות בעין הסערה, רק בלכתוב. סופה חורפית במדינה מדברית היא דבר מוזר. גוויות של מטריות מקומיות שלא שורדות רוח ממדינה קרה. כל אחת מעוותת, פצועה בצורה אחרת. נטושות בפחים, או באספלט, או על המדרכה. הרבה שחורות, ...

הדרך הקלה להיות מאושרת. כך הבטיח שלט גדול על גשר נמיר, עת את חוצה מעל הירקון. הדרך הקלה היא להשתתף בסוף שבוע של קניות בקניון עזריאלי. כמה פשוט. ואולי היה זה הנוסח: הדרך הבטוחה או הדרך הבדוקה או הדרך היחידה להיות מאושרת. כמה קל בעולם בו אנשים הם רעים מטבעם קשה למצוא פינות חסד. זה תמיד מישהו רוצה ממך משהו. ...

אולי כל דבר קורה ביד המקרה. דברים פעוטים כמו גם דיני נפשות. לא בידי, לא בידינו. הלוואי וכך. הלוואי והייתי מרפה מניסיונות השליטה. הלוואי ויכולתי. לדידי , לבוא פשוטה ככל האפשר, ללא שיפוט וללא צורך מתמיד להתערב במה שקורה, הוא היעד התת קרקעי הפועם במסע חיי. אני חותרת לשם ביוגה. בהתבוננות עצמית במחשבות, בנשימה. אני גרועה בזה כל כך עדיין, ...

בקר טוב. התחלפה עונה. סוף כל סוף כל סוף הקיץ נכנע. מענג לראות ענק שכמוהו שוכב על הרצפה. מתבוסס בעלים על המדרכה. נסוג. מחשב להסתלק. הגשמים הראשונים באים לידו בזהירות. מקישים ומסתלקים. מקישים עוד ומתרחקים כדי לראות מה קרה. בינתיים רק לכלוך המכוניות במי אבק אבל בלב מתחזקת  הידיעה, גם החורף בוא יבוא. באים חברים צרפתים מפריז אל ארץ הקודש. ...

  הצעד הקשה ביותר אינו הצעד הראשון כי אם הצעד הראשון אחרי הפסקה ממושכת. הטקסט הזה (טור? פוסט? בלוג? מחשבות רצף?) נכתב בראשי פעמים רבות. כל פעם כמה שורות. אידאה. הגיג. חלום בהקיץ. אבל דבר לא נכתב שחור מהבהב על גבי לבן. וכך כבר יותר מחודשיים. ובאמצע מבצע שהפך למלחמה ממש ונסיעה ממושכת לצרפת. חשבתי  שבנוף השמימי של האלפים וחשבתי ...

על מה אפשר לכתוב? שקית ניילון אדומה מתעופפת מאחד המגדלים של העשירים. במקום לנחות אל הרחוב, כדרך כח הכבידה, היא ממשיכה במעוף, משוטטת לה הלאה, בשמי העיר, מביטה על הדברים מלמעלה. ציפור מוזרה , חושבים לעצמם העורבים, בליבי אני קוראת להם, עורבי המתכת על מה לכתוב? הטירוף הגדול ביותר הוא אולי בהעמדת הפנים של המשך השגרה. להמשיך ולנהוג כאילו לא ...

על מה אפשר לכתוב? שקית ניילון אדומה מתעופפת מאחד המגדלים של העשירים. במקום לנחות אל הרחוב, כדרך כח הכבידה, היא ממשיכה במעוף, משוטטת לה הלאה, בשמי העיר, מביטה על הדברים מלמעלה. ציפור מוזרה , חושבים לעצמם העורבים, בליבי אני קוראת להם, עורבי המתכת על מה לכתוב? הטירוף הגדול ביותר הוא אולי בהעמדת הפנים של המשך השגרה. להמשיך ולנהוג כאילו לא ...

עומדת ברמזור, במרכז העיר, בוהה בפרסומת לחיתולים בעיצוב ג'ינס. תוהה מה האנושות עשתה עד כה, איך הגיעה  להיכן שהגיעה  ללא המצאת החיתול החד פעמי בעיצוב ג'ינס ? חושבת מה יש בחיתול מעוצב שמעציב אותי ממש. מסמל כל מה שאינני מאמינה בו, בראש חוצות. עוד מספיקה לחשוב מחשבה צדקנית נוספת, למשל כמה חתולי וכלבי רחוב אפשר לסרס ולעקר בתקציב הפרסום של ...

מחכים בכיכר הגדולה לזיקוקים. הרבה ילדים של עובדים זרים על כסאות הפלסטיק במרכז הכיכר. זו ישראל אחרת מאשר בימי ילדותי, אני חושבת. עם שוך הזיקוקים חוזרים הביתה. הרחוב מוקצף מספרי. האם ספרי שלג הוא נחמה על אין שלג? אני תוהה. ההורים חוזרים עם הילדים על הכתפיים או בעגלות. עשרים שנה אחורה, בני עשרים, יוצאים עם בקבוק יין וחיוך שרמנטי לאיזו ...

הכל עובר חביבי   אני חושבת לעצמי כשאני מקלפת תפוחי אדמה לתבשיל נוסף בארוחת חג נוספת. מי  כבר סופר איזו והיכן. אפילו חג הפסח, הארוך שבחגים, לאט לאט, פגוש אל פגוש, מתפנה ויוצא את הארץ. אני לא חובבת אף אחד מחגי ישראל, יש להודות על האמת, אבל פסח הוא אולי הנורא מכולם. פקקי התנועה הצפויים והמאוסים בדרך אל ארוחת החג, ...