בננות - בלוגים / / הדרך הקלה להיות מאושרת
משוטטת
  • מאיה וינברג

    נולדתי בעיר אחת וגדלתי בעיר אחרת. עשיתי שירות צבאי מלא, למדתי, סיימתי בתואר דוקטור, התחתנתי, ילדתי. בדרך קרו דברים נוספים. כעת אני כותבת, מדברת עם חיות, מתרגלת יוגה בשיטת איינגר ומשנה את דעתי לעיתים תכופות. תמיד אני משוטטת בעולם. שוטטות הוא מושג שפותח על ידי בודלר. ה-flâneur על פי בודלר הוא אדם שמהלך בעיר כדי לחוות אותה. כעת (2012-2013) אני משוטטת בפריז . בשם העיר היפה החלטתי לפתוח את הדלת, טקסטים ותמונות.

הדרך הקלה להיות מאושרת

הדרך הקלה להיות מאושרת. כך הבטיח שלט גדול על גשר נמיר, עת את חוצה מעל הירקון. הדרך הקלה היא להשתתף בסוף שבוע של קניות בקניון עזריאלי. כמה פשוט. ואולי היה זה הנוסח: הדרך הבטוחה או הדרך הבדוקה או הדרך היחידה להיות מאושרת. כמה קל

בעולם בו אנשים הם רעים מטבעם קשה למצוא פינות חסד. זה תמיד מישהו רוצה ממך משהו. בעל המקצוע ישמח לדפוק אותך הכי הרבה שיצליח. האינסטלטור, המתווך, בעל המוסך. בראיון עבודה ציני במיוחד התבקשתי להעריך כמה אני שווה. כמה אני באמת שווה במונחים של כסף ובכן, הרי לכם שאלה קשה. מצד אחד לא שוקלת הרבה כלומר לא אוכלת הרבה כלומר חיסכון בהוצאה. מצד שני דרישות התפקיד מצריכות התמחות בת ארבע שנים וזה תהליך ארוך ומייקר. כששאל על דברים שמעבר לעבודה הייתי מעדיפה למות מאשר לספר לו על כתיבת שירה. אין ספק שאינו ראוי. מה גם ששירה לא מעלה בהכנסות ולא מורידה בהוצאות אז איך לעזאזל מחשבים אותה? 

הידיעה הברורה שהאדם רע מיסודו שלחה אותי ללמוד רפואת חיות. מסלול הלימודים היה ארוך ומייגע וקיוויתי שהוא מבטיח עבודה עם חיות ולא עבודה עם בני אדם, עבודה בידיים ולא דברים בעלמא, תיקון עבור אלו שמתקשים להשמיע את קולם .נאיבית יפת נפש שלא לומר טיפשה שכמותי. ועכשיו, על סף גיל ארבעים, מתפכחת לגלות שאין חיה כזו. חיות כמחמד, חיות  כמזון, חיות בניסויים, חיות כמוצר עור ופרווה. הולכות ונעלמות חיות של בר. אם היו בכלל

אגב, הם יורים גם בחזירי בר.

הפגיעות הזו, באשר אלך היתה צריכה כבר להתקהות, להיטשטש. העור צריך היה להתעבות, כמו כפות הרגליים המנוסות בהליכה יחפה של הבדואים לחופי סיני. איפה הם חופי סיני? אסורים בהגעה עד להודעה חדשה. נדמה שככל שחולף הזמן דווקא מנגנוני ההגנה הם אלו שנחלשים. האמת העכורה נחשפת בכל מקום. מה אספר לבנותיי?


בגן השעשועים הנחבא שליד הדירה החדשה אנחנו מבלות הרבה אחרי צהרים. אני יושבת על ספסל עם אמא של החבר החדש של הקטנה מהגן. היא מפיקה גדולה בטלויזה הקטנה. מפיקה תוכניות ריאליטי יקרות הנוסעות מסביב לעולם. היא מספרת לי בגאווה גלויה על הניסוי האנושי שהיא עורכת בבני אדם. ואיך הם עוברים מבכי לצחוק כשהיא מבקשת. ומה יוצא מהם כשסוגרים אותם להרפתקה מצולמת על חופים רחוקים או בוילה גדולה ברמת השרון ברחוב למרחב. היא אוהבת מאד את מה שהיא עושה וזה גם משתלם. הפרסומות הקדושות בפריים טיים. היא מרוויחה פר הפקה מה שלא ארוויח במשכורת שנתית של מחקר עטלפים איזוטרי ובכלבייה של עמותה גם יחד, כולל חגים ושבתות. כך זה היה תמיד. כך נוהג העולם. יתרה מכך העשייה שלה משפיעה באופן ישיר על אנשים רבים, נוגעת בחייהם, בזמן הפנאי שלהם, בשיח היומי שלהם, בעולם המושגים שלהם המצומצם (סליחה).

אפילו שירה אינה חפה מזה. במקום בו נמצאים אנשים נמצאים אגו ואינטרסים קשרים וחברויות שבהם אהבה תלויה בדבר. בפרסים, ביחסי ציבור. שמור לי ואשמור לך. אבל אפילו באנתולגיה גדולה של קבוצה שירית מתוקצבת, בולט באורו כמו יהלום שיר נקי ומדויק. שיר של משורר אמיתי, אפילו אנונימי בין השמות הגדולים בביצה. יש דברים שאינם ניתנים לנגיעה. 

ברדיו מהות החיים  (יש דבר כזה) יש אחת לשבוע תוכנית שירה .מנחה אותה המשוררת הדס גלעד בקול הייחודי רק לה. אני מפספסת את השעה ונקלעת לתוכנית אחרת, של נזיר זֵן עברי, ניסים אמון שמו. הוא מציע  בקול שליו תרגול מדיטציה ומנמק כהלכה. מסביר איך אנחנו לכודים בין צרכי הגוף וצרכי ההשכל. יכולים בטיפול פסיכולוגי לדבר עם השכל על הגוף ובהתעמלות לדבר עם הגוף על השכל. אבל רק בישיבה שקטה ובנטרול הקולות של שני אלה עולה הקול הנוסף, היחודי, הראשוני והחמקמק. זה שמעל לצרכים. אפילו אפלטון תאר אותו, קרא לו רב החובל הלכוד בבטן האוניה. להוציא את רב החובל אל האור, מציע ניסים אמון. זה לא שלא ניסיתי ישיבה שקטה. זה פשוט שאינני מצליחה

העולם הוא מקום רע ומי שלא יכול לחיות עם זה שיתאבד ,אמר ישעיהו ליבוביץ בשיחות עמו שכונסו לספר. לפחות אין צורך להתלבט עוד בשאלה (למי שלא פתח עיתון בשנים האחרונות ועוד תהה). השאלה היא איך מרפדים את הגוף והנפש, איך נשמרים מפני חוסר החמלה? אין לי תשובה. בימים של מזג אויר חורפי סתוי משהו, בעיקר בשקיעות, אפשר למצוא הקלה וגם בתמימות של בנותיי. השקיפות שבין מה שאתה מרגיש ומה שאתה אומר. הרצון לעזור לחלזון גינה לחצות את המדרכה בשלום או לשים בקופסא חלזון אחר שהבית שלו ניקמַט (כך במקור). אך גם תמימותן וגם מזג האויר הינם דברים חולפים. ומה אז?

ולפעמים נדמה לי שזה הכל עניין של סוללה. אנחנו שנתון של אנשים שמפחד להישאר ללא סוללה. חייבים להיטען לפני שזה נגמר ואנחנו מאבדים אחיזה. יש כאן למישהו מטען של סמסונג? 
בסוף שיעור של יוגה יש עוד כמה פסים ירוקים. מרווח נשימה. במסיבה במדבר של סוף בעולם רקד מישהו בכוונה מלאה ברחבה, ועל הטישרט שלו ציור משמח של סוללה מלאה. אולי כך.

 

 

 

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למאיה וינברג