בננות - בלוגים / / כלב יהודי
משוטטת
  • מאיה וינברג

    נולדתי בעיר אחת וגדלתי בעיר אחרת. עשיתי שירות צבאי מלא, למדתי, סיימתי בתואר דוקטור, התחתנתי, ילדתי. בדרך קרו דברים נוספים. כעת אני כותבת, מדברת עם חיות, מתרגלת יוגה בשיטת איינגר ומשנה את דעתי לעיתים תכופות. תמיד אני משוטטת בעולם. שוטטות הוא מושג שפותח על ידי בודלר. ה-flâneur על פי בודלר הוא אדם שמהלך בעיר כדי לחוות אותה. כעת (2012-2013) אני משוטטת בפריז . בשם העיר היפה החלטתי לפתוח את הדלת, טקסטים ותמונות.

כלב יהודי


אולי כל דבר קורה ביד המקרה. דברים פעוטים כמו גם דיני נפשות. לא בידי, לא בידינו. הלוואי וכך. הלוואי והייתי מרפה מניסיונות השליטה. הלוואי ויכולתי. לדידי , לבוא פשוטה ככל האפשר, ללא שיפוט וללא צורך מתמיד להתערב במה שקורה, הוא היעד התת קרקעי הפועם במסע חיי. אני חותרת לשם ביוגה. בהתבוננות עצמית במחשבות, בנשימה. אני גרועה בזה כל כך עדיין, אבל קירות הסטודיו עדיי שאני מנסה. בסרט המטלטל "התבגרות" היתה תכונתו זו של הגיבור (אנטי גיבור?) ה
נפלאה ביותר בעיני. מהרגע הראשון במסע חייו הפתלתל, בן חמש כמו בן חמש עשרה כמו בן עשרים וחמש, הוא היה מה שהיה. לא פחות אבל גם לא יותר. וזה היה בסדר. ואולי אפילו תרגיל ההישרדות המוצלח מכולם.

ביד המקרה התגלגל לידי הספר כלב יהודי מאת אשר קרביץ. אפילו כבר לא ספר חדש. ובערב של שעת רצון התחלתי לקרוא בו והנה הספר מענג כל כך. בשפה נפלאה מתאר את עלילותיו של כורש, כלב יהודי על סף תהום מלחמת העולם השנייה, מגובה עיניו של כלב. לא אתפלא אם האיש הלך על ברכיו לתקופת מה כדי להיכנס לרגליו של הדמות ולכתוב כפי שכתב. הספר אינו עבה אבל הימים עמוסים והצלחתי להתקדם מעט פה ומעט שם. לילה אחד השבוע, התעוררתי השד יודע ממה בשתיים וחצי בלילה והשינה סירבה לחזור, החלטתי להרפות. לוותר לה. המשכתי לקרוא לאורו של האור הקטן עד עלות השחר. כורש טעם ימים של רזון וימים של שובע, כישלונות ובדידות , גם שגשוג והצלחה. יותר מהכל טעם כורש טעמה של חברות אמת עם בעליו, עד מוות ובזה זכה בזכות גדולה. מובן שהייתי עייפה כהוגן למחרת אבל בעיקר אפופה בעלילותיו של כורש ומזוהה לחלוטין עם הדמות. הייתי לכודה בעולמו של כלב ובנקודת המבט הזו השקפתי על העולם. להזיה הזו תרמה גם העייפות והחוויה היתה מוזרה ומדגדגת. בלילה שלאחר מכן חיסלתי את יתרת הספר וישנתי כהלכה והנחתי שבזה זה נגמר.

ערב למחרת, הזדמן לי לעצור במזללה (איזו מילה כלבית, בחיי) ברחוב קינג ג'ורג. המזון שהוגש שם היה הפוך לכל זלילה אינטואיטיבית העולה מהמילה. מדובר במנות על בסיס אורז מלא וירקות מבושלים עם עשבי תיבול. לכן מה רבתה פליאתי כשכלב שחור, די זקן אם יורשה לי, הניח ברכות את ראשו המלבין על ירכי בתחינה. מה יש לכלב לבקש טעימה ממנה שכזו . כורש האם זה אתה? פעמים רבות יצא שפגשתי ברחוב דמויות ספרותיות בדויות, בדיוק כפי שדמיינתי אותן. משהו בתפיסת המציאות לרגע מתערער. אני אוהבת את זה. אבל עם כלב זה עדיין לא קרה. היה זה כורש לכל הדעות. הבטתי עמוק אל עיניו. הוא לא היה שייך לאף אחד הנראה באופק, אבל רתמתו האופנתית ופרוותו הבריאה העידו כי הוא לא מאד רחוק מבעליו. הוא לא ביקש יותר מליטוף וקיבל גם כוס מים שליקק בשמחה. קורה מה שקורה מה שקורה, גם אם זה כלב ספרותי החוצה פתאום את דרכך.

המשמרת של שבת בכלביה של תנו לחיות לחיות עברה בניחותא. כלבים, חתולים, ילדים  אפילו ציפור אחת שנזקקה למנוחה. לקראת סוף המשמרת באו זוג בנות ובחרו לאמץ דווקא את הכלב המכוער ביותר בכלבייה. שמו רַטָטוּי והוא ראוי לשמו. ירקות מעורבבים במעין חביתה. כלב הסובל ממחלת עור גנטית נדירה ופרוותו צומחת מעט פה מעט שם ובין לביו כתמי פגמנט רחבים והרבה עור וורוד חשוף וחלק. מכוער כל כך שהוא כבר יפה והנה גם הוא מאומץ. תמיד יש תקווה והעבודה בכלביה היא פינת תיקון העולם (במלעיל יידשאי) שלי. אני גאה מאד במה שאני עושה. לפתע נכנסת אשה כרוח סערה ובידיה כלבלב, ספק חי ספק מת. ילדים זרקו אותו אל המים בשקית סגורה בג'יסר אזרקא.

הכלב היה בקריסת מערכות. לא הצלחתי למצוא וריד פריפרי אחד לרפואה. לא ברגליים האחוריות ולא בקדמיות וגם לא בצוואר. רק נשימות כבדות ופעימות לב בשמיים. איני מצליחה לעזור לו. אפילו לפתוח וריד כדי להמית אותו כהלכה אני לא מצליחה. שוב דוקרת ושוב. העוזרת שלי ממלמלת , מי יודע כמה מקרים כאלה יש ואף אחד לא יודע. אני יודעת מתחת לעור שהיא צודקת. מתנדבת אחרת מסננת "הערבים האלה" ואני תוהה לרגע במחשבה לא רציונלית אם הכלב הזה הוא יהודי, אם על רקע לאומני הפשע הזה נעשה. ג'יסר א זרקא. הישוב העני ביותר בארץ, קראתי פעם. אפילו לכביש החוף לא טרחו לחבר אותם. במדינה שמתייחסת למיעוטים כמו לכלבים. שעשרות אלפי ילדים של עובדים זרים לא מוכרים ולא זכאים לשירותי רפואה. נזכרת בדברים של כורש, שתהה אם כלבים ואנשים ממוצא משותף הם ובתום המלחמה הבין שהכלבים בהשוואה לבני האדם הם גזע נשגב. חף מרוע לשם רוע. אני נכשלת בהצלת הכלב ומפנה אותו  אל בית החולים הוטרינרי. הוא מת דקותיים לפני ההגעה לשם. ליבי נופל ולא שב.

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למאיה וינברג