שבוע מחוץ לעיר

פברואר הוא ליבו של החורף והזמן הנכון ביותר אולי לנפוש את חופשת החורף, היא Vacance d’Hiver. אם יש חופשת קיץ (היא ה Vacance  ואין שום צורך להכביר בתארים נוספים פרט לה' הידיעה) מדוע לא תהיה גם חופשת חורף?

חופשת החורף מוקדשת רובה ככולה לספורט של חורף: החלקה על הקרח, סקי, סנובורד, החלקה במזחלות ושאר שעשועיי שלג. החופשה נחגגת בתאריכים שונים בחלקים שונים של צרפת כדי שיישאר מספיק שלג לכולם בפסגות ההרים. לרשות הצרפתים עומדים הרי האלפים (לגבול שוויץ ואיטליה) וגם הרי הפירינאים (לגבול ספרד) כך שאין שום סיבה לצאת את המדינה. ממש כפי שיעמדו לרשותם חופי הים התיכון וחופי האוקיאנוס האטלנטי בימי הקיץ. נראה שהקדוש ברוך הוא באמת חשב  על כל הפרטים כשתכנן את המדינה הזו. וגם לא קימץ בחבלי ארץ שונים המתמחים ביין, גבינות ומאפים.

רכבת הTGV  היא Train Grand Vitesse כלומר רכבת מהירה מאד והיא לוקחת אותנו אל האלפים. אנחנו חמושים במזוודות מתפקעות מבגדים חמים. מדובר במינוס ארבע עשרה מעלות וחצי מטר שלג הצונח ביממה מה שנקרא חורף כהלכתו. וגם בזוג הורים של בעלי וזוג בנות. קרון הרכבת מלא בנופשים, מגלשי סנובורד סקי ומקלוֹת. הכרוז מודיע עם טקס בישבן על פתיחת קרון הבר ומקריא ברמקול  את כל התפריט. אצל הצרפתים הספורט הראשי הוא ללא ספק האוכל.

לקראת ההגעה אל שרשרת ההרים הרכבת מאיטה ומפזרת את הנוסעים בכפרים קטנים עם תחנות רכבת קטנות. השלג כבר מושל בכל. טוֹטוֹ, אני לא חושבת שאנחנו בפריז יותר. הגענו אל ממלכת החורף. מתחנת הרכבת המושלגת  אוספת אותנו רכבת הרים קטנה ומהירה עד פתח הבית. חלונות ענקים אל מדרון לבן, מנוקד בעצים מחטניים לבנים אף הם. מעכשיו הכל יהיה לבן קר ושקט. תמונת נגטיב לעיר הגדולה. ללא מכוניות וללא אינטרנט. שבוע של שלג בהרים.

שלג הוא מצב צבירה לא ממש מוכר לישראלים. מה עושים עם זה? הפתיתים קטנים ורכים מאד. האויר כל כך קר ויבש שאפשר לנשוף בו והוא מתפזר כמו אבק, כמו חול. אפשר לנער אותו בשלמות ובעצם אין כל תחושה של רטיבות עד שנכנסים לחלל חם והוא נמס ומתגלה בערוותו כמים. מוזר. השלג מתווה כאן רצפה וקירות ובעצם מתנהלים דרכו כל העת, בדרך אל הבולנג'ר המקומי או הפרומאז'ר. הוא צונח כמעט כל הזמן בחרישיות. התבוננות בפתיתים בודדים על המעיל מגלה כמה כל פתית זעיר ומדויק וסימטרי. הם באמת נראים כפי שמציירים אותם באיורי חג המולד ובאמת אין שניים זהים. יש בזה משהו מכמיר את הלב, נאיבי כמעט. מאידך ברור שהשלג מושל כאן ויש בזה דבר מה גם מאיים. עשר דקות ללא תנועה בחוץ ותתכסה גם אתה. בשקט בשקט השלג מכסה על הכל.

מה לעזאזל באים האנשים לחפש במקום ובמזג אויר שכל ציפור ,שמעט בינה בראשה, נודדת ממנו עוד בסתיו? אני תוהה. נוכחות אנושית נראית פה לא טבעית על גבול המגוחכת. צריך לעטוף היטב כל פיסה של עור ואת העיניים במשקפי שמש כי השלג מסנוור מאד. אכן שילוב משעשע. פרט לכך כולם עושים כאן סקי. בירור מהיר מגלה שזה בעצם כל מה שיש לעשות כאן ואחר כך לאכול היטב (כמובן)  וללכת לישון. שלוש שעות ביום בלי הבנות וההורים של בעלי נשמעות לי סיבה מספיק טובה להירשם לקורס מתחילים. (בשביל שלוש שעות שקטות ביום  אני מוכנה גם ללכת לקורס הליכה על גחלים או בליעת חרבות.)

ובכן, הנעליים כבדות בצורה שלא תיאמן, המחלקים ארוכים וביחד עם כל הלבוש מדובר בציוד מסורבל מאד. אפילו להתקדם מעט קדימה או לזוז הצידה זה דבר לא פשוט. אני נופלת בשמחה רק מהניסיון לעמוד. אנחנו כעשרה פינגווינים מתחילים ומדריך אחד צעיר מאד וחמוד מאד. קוראים לו סטאן והוא לא מדבר מילה אנגלית.שגעון.

מה יש להכביר במילים? שלושת הימים הראשונים כוללים בעיקר נפילות. זה די מצחיק האמת ומפתיע עד כמה קשה להתרומם מחדש. השלג עמוק. אני נופלת בכל דרך אפשרית, גם על חברי האומללים בקבוצה, גם על זרים גמורים, גם על המדריך. מתסכל ללמוד דבר חדש וקשה כל כך. אני פוחדת ממעליות הסקי, הן עולות גבוה מאד ולעולם לא עוצרות, כך שיש לקפוץ עליהן בעליה ולקפוץ מהן בירידה. גם שם הצלחתי ליפול על המדריך בזמן שהמעלית התחילה לעלות. לפחות אז עצרו אותה ,מטעמי ביטחון…כן זו אני. כוכבת הסקי מרמת גן. אין גבול לבושות.

במעלה ההר היתה לי קריאה קבועה: סטאן זֶ'ה פוּר (רוצה לומר: סטאן אני פוחדת). ושוב גלישה של מטר ושוב נפילה. אבל הפולנייה לא מוותרת. ביום השלישי הצלחתי ללמוד לעצור! ביום הרביעי הצלחתי לזוז! מעט, עלוב, במהירות אפסית, אבל לזוז. לא היתה גאה ממני בכל הרי האלפים. ובגלישת ניצחון במדרון האחרון ירדתי בשמחה, נתקעתי בגדר הביטחון והמגלשים עפו לכל הרוחות. סטאן שלף עוד סיגריה.. יודע שזה ייקח זמן לקום.

מסביב יפה בצורה שלא תאמן. בסוף כל שיעור אני מחוסלת, מזיעה כמו נהג משאית ארוכה מטקסס ומריחה כמותו. אחר כך בא רעב תהומי. אחר  הצהריים לוקחים מזחלות ויוצאים עם הבנות אל השלג .או הולכים לבנות איש שלג. או יוצאים לטייל ביער הגדול, שם  השלג מגיע  עד הברכיים לפחות. הילדים הצרפתים נשלחים לבית ספר לסקי החל מגיל שלוש. לבנות שלנו אין שום כוונות שכאלה. הן מעדיפות להשתולל ולשתות אחר כך שוקולַה שוֹ.

כמה קשה ללמוד דבר חדש. כמה אני כועסת על עצמי שאיני מצליחה. כמה אני מפחדת ליפול ומפחדת בכלל. פעם לא הייתי כזו פחדנית. כמה קל לוותר, לעזוב את זה. להגיד: את זה אני לא יכולה או זה כבר לא בשבילי. כמה חשוב לתרגל נפילה, כישלון. הפחד פוחת מדי נפילה עד שאין ממה לפחד עוד. אבל אחרי הפחד בא הייאוש. ואז קשה שוב לעמוד. בזעיר אנפין אני שוקעת בשלג בפילוסופיה קיומית. אבל מה שנכון בסקי נכון בכל מקום.

טוב, אפשר להתרגל לזה בקלות. בבקר כל הגוף כואב אבל קפה ודייסה חמה ויוצאים אל הקור .בסקי הריגוש מאפיל על הכל. לפעמים  עוצרים באמצע לכוס יין חם ואז ,שיכורה, אני שוכחת אפילו לפחד. אחר כך ארוחה גדולה. אמבטיה חמה מלאה בלי נקיפות מצפון, כאן המים מצויים בשפע כמו שאצלנו השמש. וכאן השמש חסרה כמו שאצלנו המים. והמים מהברז טעימים ומתוקים מאד. האויר שקט, נקי. פריז רחוקה מאד.

ברכבת חזרה נאספים הגולשים, חלקם עם קביים ותחבושות. ההרים מתרחקים והולכים, השלג מצטמצם. אנחנו חוזרים לעיר האורות. אני שמחה לחזור. העיר נהדרת, מתכוננת לאביב שאוטוטו יבוא. פרסומות על תערוכה חדשה במוזיאון לאומנות מודרנית, על פסטיבל, על הופעות. שחוקה ומלוכלכת ומעניינית. המעלית בבניין סופסוף עובדת. זה הבית שלנו בצרפת אומרות לי הבנות.