משוטטת
הבקר שוב התחיל בשלג. אני מתעוררת ורואה פתיתים תועים בחלון. כיון שהם קלים כל כך , באין רוח, הם לא ממהרים לצנוח. זו כנראה אסוציאציה פרטית לחלוטין אבל זה נראה כמו אנשים שנקלעו מול חלון חדר השינה שלנו, משתהים לרגע, מתמהמהים מול הזכוכית ולא ממשיכים הלאה. ראשים קטנים, לבנים, צפים בחלל. ייקח לי חיים שלמים להתרגל להפתעה החרישית הזו.
ואני רציתי לספר על סימנים של אביב בעיר. כל תחילת השבוע היה שמשי וחמים, כלומר מעל עשר מעלות. השמש שטפה את השדרות הגדולות ומשכה אליה לשבת אנשים מבוגרים, ילדים, יונים. כולם מפקירים עצמם לקרניים בהנאה, משתהים בשדרה שלא לצורך. קלושר אחד הגדיל לעשות והציב טייפ קטן שניגן מוזיקה אופראית להנאת העוברים ושבים.
הבקרים כבר לא חשוכים יותר. בשמונה בבקר יש כבר אור אמיתי .זה וודאי הסימן הממשי ביותר, מן הראוי שהוא יהיה סימן האביב הראשון..וגם השקיעה כבר מתאחרת.
בשוק היומי של אליגרה (Aligre) גדושים דוכני הפירות בתותים גדולים, אדומים, בשלים. תותים שלא היו שם קודם. בהתאמה מצטמצם מקומן של הפטריות. ערמונים כבר נעלמו כליל.. בדוכן הפרחים שיא פריחה של צמחי הפקעת :נרקיסים, צבעונים, נוריות. ירדתי לקנות לחם וחזרתי עם תותים, סלסלת פטריות וזר פרחים. איך אפשר שלא. השוק של אליגרה הוא תרופה בדוקה לשיפור מצב הרוח בכל מזג אויר..
בעצי השלכת החומים של כיכר טרוּסוֹ נראים ניצנים ראשונים. וורודים, זעירים, פוקעים החוצה באומץ מול הכפור, מבטיחים פריחה בקרוב.
בגנים של פורט דה ארסנל, על גדת התעלה, הגננים קוטמים את שיחי הוורדים במרץ. בוורדים אינני מבינה דבר אבל תנועת הגננים בוודאי מבשרת טוב.
.jpg)
בחלונות הראווה כבר מתגאים בקולקציה חדשה על הבובות הלבנות. זה קצת מגוחך לראות את הבובות בחולצה קצרה ונעל בובה כשבחוץ כולם עטופים בצעיפי צמר על הפנים, אבל דבר הבשורה יוצא אל הרחוב.
בפריז יש הרבה אומנות רחוב. מגרפיטי דרך ציורים מודבקים על קירות ועד חבלה מעודנת בתמרורים. בעיר מאונפפת כמו פריז זו ממש חובה בעיני, להזכיר מה פועם ומתחדש מחוץ לגטאות המוזיאונים, מודרני ונטול רסן יותר מאשר בגלריות. גיליתי פרסום על חלל גדול שניתן לקבוצת אמני רחוב להתפרע בו, כולם בעלי שמות בדויים כמובן, שמות האמן שלהם.( גם לאומנות הרחוב האביב עושה יותר טוב ).הלכתי לחפש את המקום ברחוב אמלו מספר חמש. הלכתי ושבתי לאורך הרחוב אבל פשוט לא הצלחתי למצוא .כשגמרתי לבדוק את הרחוב אופקית התחלתי לחפש לגובה ואז הרמתי סופסוף את הראש. בשמיים חגה קבוצה גדולה של חסידות. שוב ושוב במעגל של תרמיקה, אי אפשר היה להפסיק להביט בהן. הנה גם החסידות שבות . (את החלל המיוחל לא הצלחתי מעולם למצוא. אולי דינה של אומנות רחוב להישאר ברחוב..)
גם הקבצן הקבוע של בולנג'ר הבקר חזר אחרי היעדרות ארוכה אל מקומו הישן והטוב. לאן נעלם? האם חלה? או הסתתר בדיור מאולתר לימי הקור? אני מופתעת לגלות שהוא חלק מהנוף הפרזיאי של השכונה שלנו. שיש בינינו סוג של היכרות. זה מוזר, בעיר כל כך צפופה, כמו פריז, דווקא ריבוי האנשים גורם לתחושה אנונימית, לבדידות שכזו. בדידות שמקורה באנשים רבים מדי, זה מין אוקסימרון.
עדיין קר אבל נדמה לי שהקור הגדול באמת כבר מאחורינו. החורף שכל כך פחדתי ממנו עבר פחות או יותר בשלום. כולי נמתחת בציפייה לפריז של האביב. הוותיקים פה אומרים שיש למה לחכות..
וגם, מילה אחת של תודה לקוראת אושרת, רגשת אותי מאד..