קור ואקורדיון

שלוש מעלות. פברואר לא מוותר. קר. קר. קר מאד. מאז הפוסט האחרון ,המדמיין את האביב, לא הפסיק לרדת שלג. רק אתמול הגיחה שוב השמש לכמה שעות  ושוב אפור וקר. בסוף השבוע אנחנו נשארים בבית ומארחים  או הולכים לבית של חברים. במהלך השבוע אני מסתגרת, בולעת ספרים ומפצחת אגוזי מלך .באמת שלא נעים לשוטט יותר מדי. הידיים קופאות גם בתוך הכפפות ואצבעות הרגליים מאבדות תחושה גם בתוך מגפיים מרופדים. ברגע של אומץ אני יורדת אל השוק וקונה זר פרחים צבעוני ועוד אגוזי מלך ומחכה שיתחמם כבר ושיחזרו הפרחים שבחוץ.  אם הייתי יכולה, הייתי קונה את כל המגפונים שיש בעיר. זה כל כך נחמד וכל כך מתאים גם לג'ינס וגם לגרביון ובכלל מגוון הנעליים כאן הוא סוג של אגדה. אבל אני זוכרת שאני מגיעה ממדינה שבה יש שלוש מאות וארבעים יום של שמש, רובם ימים של שמש שלא מאפשרים לנעול יותר מסנדל. ואני זוכרת שאני חוזרת למדינה הזו בקיץ הקרוב, בשיא מהבילותו של מישור החוף. אוי , איזו נחיתה קשה זו תהיה .אני מסתפקת בשני הזוגות שיש לי ואת השאר אוהבת מרחוק..

טוב, בינתיים אני עוד פה. שמחה בחלקי ובשלב הזה לא מתלוננת אפילו על מזג האויר. העיקר שהפנטזיה הפריזאית נמשכת.  בקר אחד אני מתפתה להרחיק עד סן ז'רמן דה פרה מספר 217   לבית אמריקה הלטינית (בצרפתית זה נשמע יותר טוב,  maison  de amerique  latine) לראות תערוכת צילום, רגע לפני שהיא נעלמת . JESSE FRENANDEZ  הוא צלם קובני וותיק, עדיין חי, שצילם הרבה מקובה של טרם המהפכה אבל גם מארגנטינה, מקסיקו ושכנות אחרות. וגם מניו יורק לונדון ופריז,ברור שהוא חי גם בפריז, מי לא חי קצת בפריז, אם רק יכול. בית אמריקה הלטינית מתגלה בעצם כסוג של ארמון. חללים ענקים מסביב לחצר פנימית וגרמי מדרגות עם תקרות מצוייצות. מאידך הרבה אומנות מודרנית תלויה על הקירות. (אמנים יוצאי אמריקה הלטינית כמובן. )השילוב של ישן וחדש הוא פשוט מוצלח  ותערוכת הצילום בקומה התחתונה היא ענקית ונהדרת .כל חדר צבוע בצבע שונה ומציג תקופה שונה בחייו של האמן והדברים שבחר לצלם. זה כמעט תמיד אנשים ותמיד בשחור לבן. תמיד יש איזה עוקץ בתמונה או הומור סמוי או איזה עקמומיות שמטרידה את העין. צילומים משנות החמישים והשישים, לפני עשרות שנים, מהצד השני של העולם, בשחור לבן של פילם, עולם הולך ונעלם ובכל זאת הדומה עולה על השונה. אנחנו בעצם כל כך דומים. חיים את חיינו החד פעמיים, ברצינות תהומית ובכוונה מלאה. רוצים להתפרנס, להתבטא, להוליד ילדים, לשמוח. תמיד  יהיה מישהו בתפקיד השוטר ואחר בתפקיד האזרח. תמיד אחד בתפקיד המוזג על הבר והיתר שותים ,אולי רוקדים, אולי סיגריות.

התערוכה ארוכה ואני מתבוננת היטב וכבר שעת צהריים . כיון שאנחנו עדיין בהתמוטטות כלכלית מחשבונות הסקי  חשבתי לחזור לאכול בבית. אבל בחוץ כל כך קר .אני מתפתה, די בקלות, להישאר לאכול במסעדה שבמקום. אני לבד, רוב הזמן וגם היום, ומזל שבפריז זה כל כך מקובל לאכול לבד. ארוחת צהריים (ואוכל בכלל) זה מוסד מקודש ומן הראוי גם להתכבד בכוס יין. בבית אמריקה הלטינית כל היינות מגיעים מאמריקה הלטינית. אני מזמינה את עצמי להמבורגר וכוס יין צ'יליאני בעסקית צהריים לא רעה בכלל. הקירות מכוסים עד אפס מקום בפוסטרים ממוסגרים מתערוכות קודמות. גם לעיניים יש במה להתכבד. בסוף צריך לצאת, הקרבה לנהר בחלק הזה של הרחוב מורגשת היטב וקר. קר .קר. אני יורדת אל בטן האדמה בתחנת המטרו הקרובה ביותר, לא חשוב איזו, יהיו החלפות הקווים ככל הנדרש. ואני יוצאת רק בקו שמונה מתחת לבית. בכניסה לתחנה קבצנית נצמדת אל פתח האוורור, אשה צעירה דווקא  ובידיה תינוקת. אני נותנת מטבע ושונאת פתאום את הכל.

בקר אחר אני מתלווה אל הבנות לנסיעה של גן הילדים לתאטרון. ימי רביעי הם ימי תרבות ובבתי הספר והגנים הציבוריים זהו בעצם יום חופש או נכון יותר יום חוגים. יום שבו יש המון פעילויות אלטרנטיביות בעיר והילד אמור לבחור פעילות שיותר קרובה אל ליבו. (רעיון מקסים בסך הכל.) העיר מלאה בזאטוטים והורים טרוטים או לחלופין בזאטוטים ומטפלות ממוצא אפריקאי. אני מתייצבת בגן בשעה היעודה ומגלה שאנחנו נוסעים להצגה בתאטרון צף על סירה בתעלת סן מרטין, ושאנחנו נוסעים לשם במטרו (!).עשרים ושלושה זאטוטים בשתי קבוצות מתהלכים ברחובות הגדולים ויורדים אל בטן האדמה ,יד ביד, או נכון יותר כפפה בכפפה. אני על סף התקף חרדה רק מהרעיון .מודה לאל שהסכמתי לבוא כאם מלווה ומחזיקה בכח, בכל יד, את אחת הבנות. אבל הגננות לא מתרגשות, מנסות את מזלן לתפוס את הרכבת שכבר עומדת ברציף עם ההגעה לתחנה. כבר נשמע הצפצוף ועוד רגע יסגרו הדלתות…אבל זה עובד. נראה שכולם עלו. והמטרו טסה הלאה. לאורך תעלת סן מרטין העצים ערומים והשחפים עומדים על הגדה בלי תנועה. קר. (כבר אמרתי?). אנחנו מטפסים על הסירה ואז יורדים בתוכה אל הבטן. נכנסים אל חלל חשוך בו מוארת בזרקור יחיד רק הבמה ועליה עומד בחור צעיר ומאופר, בטוקסידו שחור ונעלי שפיץ, ומנגן באקורדיון. הצלילים החמים ממלאים את החדר. כלומר את בטן הסירה. איזה מראה מהפנט. כך נראית הצגת ילדים? אנחנו מתיישבים בשקט וההצגה מתחילה. גרסה אלטרנטיבית של כיפה אדומה. יש שחקן ושחקנית בלבד על הבמה, שלוש מזוודות ובד קטיפה אדום. באפס פירוטכניקה ועם הרבה סימבוליות ובובות גוף העלילה מתחוללת. השחקן מנגן באקורדיון גדול ואקורדיון קטן ואחר כך בכלים עתיקים .הזאב מיוצג בכפות ידיו השעירות וארוכות הציפורניים בלבד אבל הוא כל כך מפחיד שכמה קטנים מתחילים לבכות. תאטרון מינימליסטי, נאיבי. אדום שחור ולבן של זרקור ואקורדיון. כל כך מדויק ואסתטי.  איזה יופי. (וזה עם הבנה של רק חצי ממה שנאמר, במקרה הטוב).הצרפתים מלבישים את הילדים שלהם כמבוגרים קטנים, דורשים מהם שיתנהגו כמבוגרים קטנים והתאטרון שלהם הוא במיטבו. מכבד אותם כמבוגרים קטנים. כצרכני תרבות מבוגרים לעתיד. והאקורדיון, כלי נהדר כל כך. ללא ספק פריז היא ביתו.