משוטטת
אתמול עשינו יום של תיירים. שוב יש אורחים והפעם גם יש יום חופש מהגן כך שהיום אבוד מראש ולכן מותר לכל תוכנית הפקר. כך שמנו פעמינו אל השדרות הגדולות בקו מספר אחד במטרו. קו זה חוצה את העיר ממזרח למערב דרך ציר ההתרחשויות הראשי ולכן תמיד , בכל שעה, מלא. בנות מתורגלות לקפץ פנימה במהירות. הקטנה מתחילה משום מה לצווח ואני מקבלת את מיטב המבטים הזעופים הצרפתיים. ילדים עשויים להיות דבר לא הרמוני ולא אסתטי לפעמים, למרבה הצער. אני כבר אדישה לכל הזקנות הצרפתיות המאופרות בכבידה ובקפידה. יש יתרונות לשהות ממשוכת פה.
.jpg)
בממוצע של דקה מתחנה לתחנה, כולל עצירה, אנחנו בלב השאנז אליזה תוך שש דקות. הקטנה עדיין צווחת אבל עכשיו זה מתפזר על פני התחנה כולה ולא רק בקרון. מבחינה של דציבלים לנפח נתון יש בזה הקלה. אנחנו עולים חזרה אל פני האדמה. שלום לך לואי ויטון. אני מבחינה שהתחלפה התצוגה בחלון הראווה. לא מפתיע בהתחשב בעובדה שלא עברתי פה זמן רב. מבחינתי מדובר בלב המאפליה, חנויות ענק שלא אקנה בהן דבר לעולם, צפיפות תיירים בלתי מתקבלת על הדעת וסכנה אמיתית לכיוס. אני תמיד מתהלכת כאן בבטן מכווצת ונשימות מהירות. אבל הנה דבר מה אחר כאן היום.
תחילת פברואר, יום שני העגום (שכאן משול ליום ראשון שלנו) אחרי אופוריית סופהשבוע, המדרכות הרחבות של השדרות ריקות באופן יחסי ואפשר לראות מדרכה. צפיפות הקבצנים פחתה בהתאמה. מחשבה מפוזרת איך שם השדרות בתרגום מילולי הוא שדוֹת האליזה. קצת מצחיקה. שמיכת העננים מחליטה להתפזר ושמיים כחולים נגלים מתחת, חרושים פסים לבנים של מטוסים באים ויוצאים. על המדרכות נשמע רעש גרירה של מזוודות,פס קול אופייני לעיר. פריז חרושה תיירים מלמעלה ומלמטה ובכל רגע נתון .אבל היום זה מורגש פחות.
אנחנו נכנסים לחנות הדגל של וולט דיסני על פינת הרחוב. היישר אל תוך המלכודת. הבנות אינן יודעות את נפשן הנה סינדרלה ושלגיה פיטר פן ורפונזל. כאן קוראים להם אחרת: סנדרלה היא סנדריון ורפונזל היא רפונס. שלגיה היא פרנס לה נג' ופיטר פן הוא פאטרְ פַא. שמלה אחת לכל אחת במיטב התחפושת. זה אפילו לא נורא יקר רק מאד יקר ואולי כבר התרגלתי והפסקתי לתרגם את היורו לשקלים. חזרה אל הרחוב הרחב. שיירה של מכוניות ספורט עתיקות עושה את דרכה במעלה השדרה אל שער הניצחון. אנחנו חוצים אחר כבוד אל מסעדת פיצה פינתית. הגיע זמן לארוחת צהריים של תיירים. הקטנה שוב צווחת, אותה אין הרבה סיכוי להושיב סביב לשולחן כרגע. אני יוצאת החוצה עם העגלה לטיול אל יעד לא ידוע עד שתירדם.
אלו המקומות שפריז מרגישה מושחתת. מטונפת מרוב כסף. מעוררת גיחוך בשיירת מכוניות הפאר החונה לצידה. אבל לא כל העיר היא כזו. בגדה השמאלית עולות חנויות הספרים במספרן על חנויות האופנה. ובקפה דה פלור סטודנטים צעירים מהסורבון יושבים לויכוח פילוסופי במעיל צמר, כוס קפה קטן וסיגריה קבועה. (לפעמים גם הם נראים מהצד הקלישאה של עצמם.) באותו יום שני פתוחים גם שווקי הפשפשים של העיר ושם אפשר למצוא כל דבר שעולה על הדעת בכל מחיר. ממש כך. ובאותו יום שני שרוב המוזיאונים סגורים, פתוחות כל הגלריות. ולפחות שתי תערוכות צילום חדשות שוות את הטרחה. כך שפריז במידה רבה היא מה שתבחר לראות בה. ריבוי האפשרויות האינסופי שלה הוא סוד חינה האמתי ,אני חושבת. סוף סוף הקטנה נרדמה.
כך, נטולת ציפיות או לחץ זמן אני משוטטת לאורך השדרות הגדולות. יורדת לכיוון ארמון האליזה , הגארנד והפטיט פאלה. אחרי שנים ארוכות בעיר רחובות, הנה אני דוחפת עגלה בשדרה מלכותית .באמת שהחיים מצחיקים לפעמים .אני חולפת על פני ארמון -מסעדה וארמון-תאטרון, ארמון-בית למכירה פומבית בו הכניסה להתבוננות בכל שכיות החמדה היא חופשית. פניה אחת נכונה ימינה מביאה אל Avenue Montaigne (בעברית זה רק אווניו מונטן) והשדרה הזו מתעלה אפילו על קודמתה. כאן מתגלים כריסטיאן דיור, פראדה ויתר החבורה. נדמה שמרכז הסטייל הצרפתי זז שדרה אחת פנימה והשאיר את האליזה לאנחות התיירים. בבית קפה פינתי יושבות מיטב הפרוות. פרווה אֵם ולמולה פרווה בת אוכלות ארוחת צהריים בשלווה.
