כל דבר

פריז משנה את דעתה. מהבקר התחלפו השמש והגשם לסירוגין ובאמצע ירד אפילו ברק חינני לכמה דקות. עכשיו שוב שמש נהדרת מסנוורת בחלונות. מפנקת את העציצים במרפסת. אני סוגרת את הווילונות כדי שאוכל לראות את מסך המחשב, עד כדי כך.

אתמול הרחקתי עד הרובע השביעי כדי לבקר במוזיאון הכל דבר.museum of everything, כך באנגלית, כיוון שהמיזם הוא בריטי במקור. מדובר בבניין שלם, ישן מאד ורחב מידות ברובע השביעי ששימושו האחרון היה בית ספר קתולי לבנות וכיום הוא חלל תצוגה אלטרנטיבי ומאד לא ממוסד. קצת מוזר לגלות מבנה כזה בלב הרובע השביעי, השבע והמאד לא אלטרנטבי.  הכניסה  למתחם היא בין סניף של קנזו ופטסייר של מקרונים קטנים ויוקרתיים. אבל בפנים, בפנים נראה שהכל יכול להתרחש. שילוט באדום ולבן מכוון אל בית קפה למטה או אל מרומי הקומה השלישית לתחילת התערוכה של כל דבר.

כבר מזמן רציתי להגיע אל המקום. מדהים עד כמה גם כתיירת במשרה מלאה איני מספיקה לראות את כל מה שאני מתכננת, קל וחומר כל מה שמתרחש בעיר. זה פשוט נהדר כמה שאין לה סוף. כל דבר מגלה דבר נוסף , חושף עוד טפח, עושה חשק. גם במקומות שאני מבקרת אני מבטיחה לעצמי לחזור שוב. פוחדת להודות שיתכן ולא.. מוזיאון הכל דבר ישהה בעיר עד סוף חודש פברואר ואז ימשיך לדרכו בעולם.. התחנה הבאה רוסיה. כעת נכנסים.

טוב, מדובר בכאוס אומנותי מוחלט. עד מהרה ברור שלא ברור כלל מה יתגלה בחדר הבא. קצת כמו חלל של אומנות מודרנית אבל  פחות פורמלי. ציורים על נייר, על בד, על קרטון, על נייר עיתון. דחלילים ומצלמות עשויות חרסינה. שלטים צפופים באנגלית, בצרפתית. עבודות בעץ, בברזל, בחוטי בצמר, בפקקי מתכת ישנים. תחריטים משונים. עבודות מיפן, מאוסטרליה, מאפריקה, מקנדה וכל אירופה כמובן (לא ראיתי כלום מישראל). את הסיבוב הראשון  עשינו בזריזות כי אורלי מיהרה. אחרי שהלכה חזרתי בסדר הפוך אל החדרים, לאט, לקרוא את האותיות הקטנות. מדובר ביוצרים אוטודידקטים שמעולם לא למדו אומנות בשום צורה. כולם פגועים בחוש אחד או יותר. חלקם בעלי תסמונות על רצף הפיגור או האוטיזם. בכולם פיעמה היצירה יש מאין, לעיתים כנגד כל הסיכויים ובאפס כלים. חלק מהעבודות סתמיות וחלקן נהדרות ,שאי אפשר לחלוף על פניהן סתם  והן ראויות לתצוגה במוזיאון  "אמיתי". על כל יוצר נתונים כמה פרטים ביוגרפיים וכותב עליהם כמה מילים יוצר בעל שם בעולם.

איזו נהדרת פריז לארח תערוכה שכזו. על כל מוזיאון מדופלם ורב חשיבות עצמית מן הראוי שיעמוד גם מוזיאון נון קונפורמיסטי שכזה, המותח את גבולות היוצר והיצירה בכל אופן אפשרי. שבה את ליבי אמן (או אמנית?) צרפתי (צרפתיה ?) תחת השם ACM  (יש לי תחושה שזו אישה) המחזירה לחיים חלקי מכונות ישנים .מעטרת אותם בפרטי פרטים, תכשיטים זעירים, צבעים מגוונים, חרוזים קטנטנים. מתקבלת ישות ישנה-חדשה, מרהיבה, המצריכה התבוננות מדוקדקת כדי לעכל את כל תשומת הלב שהושקעה שם. כתב האמן והמעצב רון ארד שבאומנות ויזואלית השאלה היא לא האם הבנת אלא האם הרגשת. ונדמה לי שהרגשתי שם מאד. רציתי מאד לצלם אבל שלטים באדום ולבן הזהירו שהעונש על צילום העבודות הוא מוות.

יוצר  מעניין נוסף היה נהג רכבת קנדי, חירש ואילם, שגילף פנים מתוך לוחות של עץ. דמויות אמתיות כל כך, צבעוניות, לכל אחת המבע המיוחד שלה. נראה היה שהוא מכיר היטב כל אחד מהדמויות שגילף. הוא נפטר צעיר ואנונימי כיוצר. גזרי עיתון לימדו שהיום העבודות שלו נסחרות בכסף רב. רשמתי את שמו על פתק כדי לזכור והפתק אבד לי לעד.

היה גם יוצר פולני שטען כי פגש את אלוהים. מאז המפגש הקפיד לצייר פורטרטים של המפגש, כחמש מאות עבודות שכאלה. העבודות עשויות כולן ציור בעיפרון על דף אבל מבט מקרוב מגלה שהפרטים הגדולים עשויים פרטים קטנים יותר והפרטים הקטנים עשויים פרטים קטנטנים וכך הולך ונמשך עד שגעון. מצורפת לצד היצירה זכוכית מגדלת רחבה כדי לעמוד על כל הדקויות. בסופו של דבר זה הכל מסתכם לנקודות קטנטנות. אולי כך עשוי בעצמו אלוהים.

היו עוד דברים רבים. בבואי לרדת במדרגות עברתי ליד מתקני שעשועים מיניאטוריים, כשחלפתי שם החלו לפתע לפעול. מנגנים וזוהרים באורות קטנטנים ונושאים בתוכן בובות קטנות בפנים קפואות. גם לדבר שכזה יש מקום בעולם. במוזיאון הכל דבר. עכשיו כשאני מסיימת לכתוב את הרשמים האלה שוב יורד גשם ממשי והשמיים חזרו לאפור. גשם ושמש, קלאסי ושמרני וגם מודרני עד כדי חוסר הגדרה, באותה העיר, באותו היום. וטרם אמרנו דבר על אומנות נהדרת, נרטבת  ברחוב..