הקטנות מהן עשויה השגרה

יום אקראי של חודש דצמבר. לא סופו. לא תחילתו. שמיכה אפורה על העיר. העלים על העצים נשרו כולם סופסוף. שבועות ארוכים שהלכו ונשרו כמו במחלה ממושכת. עצבת סוף הקיץ. כעת אין מה להפסיד יותר. ענפים עומדים חשוקי שיניים, ממתינים לקור הגדול. לא כל הבקרים דומים. יש כאלה שאינם מביאים איתם דבר. בקרים אפלים. יש כאלה שמביאים  הבטחה שאפשר. אפשר עוד לעשות דבר מה בעולם. אפילו פעוט. נשענת אחורה לראות אם התחושה לא נעלמת, אבל לא. הנה זמן שדבר לא כואב בו, לא חסר. לא צמא או רעב או עייפות. 

אתמול בלילה ירח חצוי, מוצק כמו אננס, הציץ מחלון חדר השינה. כמה זוהר בשחור הסמיך של הלילה. המופע המרכזי על במת העולם. בשום פנים ואופן אי אפשר להפנות לו כתף. נותר רק להביט בו בפליאה, מין ריקנות שכולה הדר דומם . איך בימים שהכל מוקרן על מסך, בנגיעת כרית האצבע, שהכל כבר אפשרי וזמין או נדמה שכזה, נותר הפלא הקדום הזה. מהפנט כמו בימים שלא ידעו דבר.

ארובות ארובות מכסות את גגות בתי העיר כמו פטריות כובע. החיים הסודיים של גגות העיר. שיחות ערות עם יונים. מה מתחדש בגובה הזה, שמעל ראשי האנשים ומתחת לרוחות השמיים. תצפית טובה על הרחוב, מתי תבוא האישה עם שקית הלחם. בינתיים אנטנות שלא בשימוש כמו אנדרטאות או פסלים עתיקים. דקירה של צריח כנסיה. מרזב אכזב בימים שאין גשם. בניין נשען בגבו  אל בניין. לפעמים קודקוד הגג מעוגל בפינה, מרוצף לוחות רעפים שחורים. לפעמים מוטבע חלון קטן, מרובע או סגלגל בעליית הגג. פעם היו אלה חדרי המשרתים, הציירים הרעבים, המשוררים. הגגות זוכרים איך פעם העיר נראתה אחרת.

בפינת הרחוב שלנו יושב באופן קבוע איש על כיסא. הוא צופה בריכוז בעוברים ושבים ותמיד שמח לומר בקר טוב או ערב טוב ואז להוסיף : אחר כך (APRES). כלומר נתראה אחר כך. אני מניחה שממקום מושבו בכיסא הוא צודק, תמיד אעבור שם גם אחר כך, זו פינת הרחוב בו אנו גרים. לפעמים אני הולכת וחוזרת נזכרת במשהו ושוב עוברת על פניו, אני מניחה שזה נראה מגוחך והוא באמת מחייך, לפעמים מלגלג. יושב על כיסא, בנקודת תצפית טובה ורואה את הכל. בהתחלה הוא סומן לי מיד בקטגורית הקבצן או המשוגע, אבל יש לו מבט ממוקד ונבון. אחר כך הרגשתי אדווה של קנאה, הניחותא בה הוא יושב. אפילו בבית אני לא מסוגלת, המחשבות הסותרות מריצות אותי. לקח לי זמן להבחין שאין לו כוס או כובע לאסוף מטבעות. הוא השומר על מהומת הרחוב שתתקיים. חיי הבהולים אינם עוברים נכון יותר מחייו שלו. נשוב להיפגש אחרי.

לפעמים איני יוצאת מהבית. הקור והאפור מביסים אותי. אני נשארת לארח חברה לארובות העיר בחלון. לפעמים אני מתעטפת ברגע של אומץ  ויוצאת, מתחילה לשוטט. גם אם התכוונתי להגיע למקום נתון אני מתפתה בקלות ופונה לרחוב אחר לפי קלות-הדעת של החשק. בסוף אני תמיד פוגשת בנהר הגדול, חוצה את העיר. בימים אפורים (והם רבים) אפור מתמזג באפור, אספלט הגשר נעלם במים. מעילי הגשם הולכים מהר, נבלעים בשמיים הגדולים. איש אינו מכיר את שמִי מכאן ועד מרחק רב ובקלות אעלם .אני נעשית שקופה. פתאום ארבעה ברבורים מתוחי צוואר חולפים מעל ראשי בתעופה נמוכה ומדויקת. קסם צחור שכזה, גדול למדי, לבן שבלבנים. רגע של אור על הגשר ואני בתוכו בשקט בשקט. לא דבר של מה בכך קרה לי היום.